אֲנִי וְהֵם

הדברים הבאים מנוסחים אומנם כתגובה למאמר שקראתי , אך למעשה אלו מחשבות העומדות בפני עצמן וקדמו לצורך שלי להגיב למאמר.
אין לי בהכרח ויכוח עם הכותב, בחרתי להדגיש נקודה אחת ממאמרו, שמייצגת גישה שלדעתי חשוב להוכיח את הטעות והסכנה הטמונות בה.

כך נכתב שם, ביחס לקונפליקט שיש לבחור החוזר מהישיבה אל ביתו ומתאכזב מההתנהלות של ליל הסדר:
"תילי תילים של הלכות נכתבו על פסח, ספרות עניפה של הגות ומחשבה, פלפולים וחידושי תורה. זה החג שזכה למסות גדושות של כתיבה תורנית שיכולות לפרנס שנות ישיבה מרובות… היכולת לתרגם תורה לחיים היא האתגר הכי משמעותי ביציאה מבית המדרש, להנגיש רעיונות גדולים ולהאיר לתוך כלים קטנים. משפחה זה חיים, זו נורמליות, זו טבעיות מיוחלת. האידיאל היהודי איננו ללמוד תורה אלא לחיות תורה".
הישיבה, לפי דברי המאמר, היא מקום הלימוד הבלעדי, לשם כיוונו כל מחברי הספרים במהלך הדורות. הבית לעומתו הוא מקום החיים הנורמליים הטבעיים. היוצא מבית המדרש סיים את שלב הלימוד בחייו, וכעת יוצא הוא אל העולם להאיר אותו מאור תורתו.

בכל ערב בסיום הלימוד בבית המדרש בימיי בישיבה, נהגתי לומר את תפילת רבי נחוניא בן הקנה:
"מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ האו"א, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים. אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים. אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת. אַנְשֵׁי דָּמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ".
החזרה על התפילה הזו בכל ערב מחדש, השרישה בי את התפיסה שביחס אל לימוד התורה, מתחלק העולם ל"אני" ו"הם". מחוץ לבית המדרש יש מעין מחיצה רוחנית, שמן העבר האחד נמצא 'אני' , בר-המזל, עם מחויבות להעברת הלפיד מדור לדור וזהירות מכל דבר שיש בו 'ביטול-תורה', ומן העבר השני יש 'הם', אנשים טובים העוסקים ביישובו של עולם ומקיימים מצוות, אך אינם שייכים אל המחויבות הנעימה של לימוד התורה. כל עוד הייתי חלק מבית-מדרש, היה משהו מחזק בתפיסה הזו, שיוצר מחויבות והזדהות עמוקה עם ערך לימוד התורה, ומוליד התמסרות והשקעה עבור הערך הנעלה.
ואז הגיע השלב בו עברתי לצידה השני של המחיצה.
סיבות שונות עשויות להביא לעזיבת העולם של בית המדרש, אבל בסופו של דבר רבים מאנשי ה'אֲנִי' מוצאים את עצמם בהמשך חייהם הופכים לחלק מה'הֵם'.
איפה זה ממקם אותי ביחס ללימוד התורה? אם עד עכשיו יכולתי לשאוב כוחות מהתפילה שביציאה היומית מבית המדרש, כעת שהיציאה היא שלא על מנת לשוב למחרת בבוקר – אותה התפילה ממקמת אותי על נתיב המוביל לבאר שחת חלילה. אבל עוד לפני התחנה האחרונה, זהו נתיב ללא מחויבות ללימוד, ללא הזדהות עם הערך של הלימוד, נתיב של בטלה וריק.
נראה לי שהמחיצה הזאת מוקמה בטעות במקום הלא נכון.
'ישיבה' כפי שאנו מכירים היום היא המצאה מאוחרת, שנוסדה הרבה אחרי שרבי נחוניא בן הקנה חיבר את תפילתו. אני מאמין שגם ביציאה מהישיבה, יכול הלומד לקחת איתו את ה'מחיצה' הזו, להמשיך את תחושת המחויבות שקנה בישיבה, ומתוך המחויבות הזו למצוא את הנתיב שיאפשר לו להחזיק בלימוד התורה גם כשהמציאות מאתגרת יותר.
כמה זמן צריך אדם עובד, בעל משפחה, להשקיע בלימוד תורה? מה ללמוד, באיזה סגנון, באיזו מסגרת? השאלות המעשיות חשובות, אבל יש להידרש אליהן רק אחרי שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו.
הסכנה הגדולה ביותר היא וויתור על האידיאל. מחשבה שיש אלטרנטיבה, שהתחלפו הערכים.
אל תוותרו, אל תרוצו לבאר שחת, זה לא נשמע כיף שם .

מאמרים אחרונים
Picture of אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.