א. מילה ופריעה
ספר המצוות להרמב"ם, (מצות עשה רטו):
"למול כל זכר בן שמונת ימים.
היא שציוונו למול את הבן. והוא אמרו יתעלה לאברהם "המול לכם כל זכר"".
משנה מסכת שבת, קלז:
מָל וְלֹא פָּרַע אֶת הַמִּילָה – כְּאִלּוּ לֹא מָל.
מקור מצוות פריעה בבבלי יבמות עא:
"אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר (יהושע ה, ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית.
ודלמא הנך דלא מהול דכתיב (יהושע ה, ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ?
א"כ מאי שוב? אלא לאו לפריעה."
תוספות שם ד"ה "לא ניתנה"
"ומכל מקום אברהם פרע מילתן אף על גב דלא נצטווה, כדאמר בבראשית רבה דאפילו עירוב תבשילין קיים.
ואם תאמר אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה, הא כתיב "אלה המצות" שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה! ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא, ויהושע אסמכיה אקרא".
כתב הרא"ש (שבת י"ט,י) שהאב מברך "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" בין מילה לפריעה, וכך נחשבת הברכה כ"עובר לעשייתן" כפי שנדרש מברכת המצוות, כיוון שמל ולא פרע כאילו לא מל (ומביא שם עוד שיש לפרש ברכה זו כברכת השבח).
בביאור חלקי המצווה כותב ספר החינוך, מצווה ב:
"וענין מצוה זו היא שחותכין הערלה המכסה ראש הגויה ופורעין קרום רך שלמטה ממנה, כדי שתתגלה ראש העטרה שבאותו איבר כידוע למבינים, שתשלום צורת האדם – בהסיר ממנו אותה הערלה, שהיא תוספת בו".
ב. חלוקת המצווה לשני אנשים
מנהג היה לחלק את המצווה, שאחד ימול ואחר יפרע.
וכך כתב המשנה ברורה (או"ח סימן של"א סקל"ו):
"וכן המנהג בכל מדינת פולין תמיד הם שני מוהלים זה חותך וזה פורע בין בחול ובין בשבת".
ושני נידונים מצינו ביחס למנהג זה.
- המתחיל במצווה אומרים לו גמור
כותב היעב"ץ (בירת מגדל עוז, נחל שביעי, נ"ה): "אין נכון לחלק המצווה לחצאין כי המל מבחין יותר במקום החתך… ועוד שהמתחיל במצווה אומריו לו גמור.. מילה ופריעה חדא מילתא וכו'".
וליישב המנהג מקושיא זו כתב ה"מנחת אשר" בספרו על כללי המצוות (עמ, קסג) שיש לפרש את הכלל הנזכר באחד משתי דרכים:
- העוסק בצורכי המצווה או בהכשר מצווה, אך לא עשה חלק מסויים מהמצווה, אומרים לו 'גמור' – מרגע שהתחלת להתעסק בצורכי המצווה, מוטל עליך לקיימה. אך כאן מי שמל עסק במצווה עצמה ולא הסתפק בהכשר מצווה.
- הקפידא היא על מי שהתחיל לקיים מצווה ו"נטש" אותה, שיש בזה ביזוי מצווה. אך כאשר מחלקים מצווה מראש מתוך חיבוב המצווה ורצון לזכות אדם נוסף ליטול חלק במצווה, אין כאן כל ביזוי מצווה.
- האם מותר לנהוג כך בשבת
אומרת הגמרא (שבת קלג:) "ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת… אמר רב אשי לעולם אומן וכגון דאתא בין השמשות דשבת ואמרו ליה לא מספקת ואמר להו מספקינא, ועבד ולא איסתפק ואישתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת".
המתחיל במצוות מילה בשבת ולא מסיים למול חייב כרת, על שחילל שבת בלי שבפועל נתקיימה מצוות מילה.
בהלכה האחרונה מהלכות מילה (יורה דעה רס"ו, סעיף י"ד) מצינו מחלוקת מחבר ורמ"א האם מותר לחלק את המצווה לשני מוהלים.
"יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָמוּלוּ שְׁנֵי מוֹהֲלִים מִילָה אַחַת בְּשַׁבָּת, שֶׁזֶּה יָמוּל וְזֶה יִפְרַע, אֶלָּא הַמָּל הוּא עַצְמוֹ יִפְרַע. הַגָּה: וְלא מָצָאתִי רְאָיָה לִדְבָרָיו, וְאַדְּרַבָּה נִרְאֶה לִי דְּשָׁרֵי דְּהָא מִילָה דָּחְיָא שַׁבָּת כְּמוֹ עֲבוֹדָה בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁכַּמָּה כֹּהֲנִים הָיוּ עוֹבְדִים וּמְחַלְּלִים שַׁבָּת, דְּמֵאַחַר דְּשַׁבָּת נִתָּן לִדְחוֹת הֲרֵי הוּא כְּחֹל לְכָל דָּבָר. … אָמְנָם מָצָאתִי בְּקֹבֶץ שֶׁיֵּשׁ לֶאֱסֹר וְעַל כֵּן טוֹב לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּדִּינָא נִרְאֶה לִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי".
הרב ליכטנשטיין:
את דבריו של המחבר ניתן להסביר באחת משתי דרכים:
א. ניתן לומר שהוא רואה זאת כדין בדיני מילה לפיו מדובר בשלב אחד של פעולה. אשר על כן, ההיתר לחלל שבת תקף רק כשמדובר באדם שמשלים את התהליך כולו מתחילתו ועד סופו. הרמ"א, עפ"י הבנה זו, סבור שמדובר בשתי פעולות שונות מלכתחילה שכל אחת מהן הותרה בשבת, ואין חיוב לאחדן על ידי אדם אחד בדווקא.
ב. ניתן לומר שהמחבר מודה שמדובר בשני שלבים נפרדים, אלא שהוא סבור שלפנינו סניף בדיני חילול שבת, שהותרה לאדם אחד, ולא לשניים. הרמ"א סבור שהמילה מפקיעה במובן מסוים את איסורי השבת, וממילא 'מה לי מוהל אחד ומה לי כמה מוהלים'.
בביאור הגר"א (שם ס"ק כ"ה) כתב שנחלקו האם שבת הותרה או דחויה אצל מצוות מילה, הרמ"א סובר ש'הותרה'- ולכן אין כל צורך למעט בחילול שבת ואין מניעה שימולו שני אנשים, אך למחבר יש למעט בחילול שבת ככל הניתן, על כן מוטב שאדם אחד ימול ויפרע.
המנחת אשר (שם) כתב שלדעת הב"י אין ראיה מקרבנות ששם רק בשחיטה יש חילול שבת, אך בשאר העבודות אין חילול (קבלה, הולכה וזריקה). לרמ"א הקפידא היא רק אם שבסופו של דבר
תושלם המצווה בשבת, אך אין הכרח שאותו אדם שהתחיל הוא שישלים את המצווה, וכפי שמצינו בעבודת הקרבנות המתחלקת בין כוהנים שונים.
מצינו דעה מחמירה יותר הסוברת שלא רק שאסור לעשות כן לכתחילה בשבת, אלא אף יש בדבר חיוב מדאורייתא.
וכך כותב הים של שלמה (יבמות פ"ח סימן ג'): "חיוב כרת איכא כשמל ולא פרע הוא עצמו בשבת".
ביחס לסוגיא הנ"ל ממנה ראינו במפורש שיכול המוהל לומר "אנא עבדי פלגא, אתון עבדיתו פלגא", מחלק היש"ש בין הנידון שם העוסק במי שמל ושייר ציצין המעכבין את המילה, שמותר לעשות כן בשבת, לבין מי שמל ולא פרע, שיש בו חיוב כרת.
מדייק היש"ש מההבדל בלשון חז"ל בין שני השיורים הללו, שבשיור הציצין כתוב (שבת קלז.): "אלו הן ציצין המעכבין את המילה", שם נחשב שהראשון עשה חצי מצווה ורק שייר בה דבר המעכב, לעומת "מל ולא פרע כאילו לא מל", שבשלב זה לא עשה אפילו חצי מצווה.
ה"משנת יעקב" (הלכות מילה לרמב"ם, פרק ב הלכה ב) מביא שתי קושיות שהקשו האחרונים על דברי היש"ש הללו:
א. בספר 'נחל אשכול' (על האשכול הלכות מילה סימן ל"ז) הקשה מדברי הירושלמי פי"ט דשבת ה"ו "מל ולא פרע כאילו לא מל, תני וענוש כרת. ר"א בשם ר"א הדא דתימר כשאין בו ביום כדי למרק (פירוש כדי לגמור כולו ולעשות הפריעה), אבל אם יש עוד בו ביום כדי למרק ממרק ואינו חושש", ופירש המפרש שאחר יוכל לפרוע והראשון אינו חושש, הרי מבואר בירושלמי דמל ולא פרע אינו חייב כשיש שהות ביום דליעבד אחר.
ב. ה'נודע ביהודה' (או"ח תניינא סימן כ"ב) הקשה מדוע מלו דור המדבר במדבר כיון שלא פרעו, לפי המבואר בפרקי דרבי אליעזר, ואי משום דזריזים מקדימים, הלא לדבריו אין המילה שום מצוה. הפרקי דר' אליעזר אליו מתייחס הנודע ביהודה הובא בתוספות (יבמות עא: ד"ה מ"ט הראשון) שכתבו: " ובפרקי דר' אליעזר משמע שמלו דקאמר מי מנה עפר יעקב, ראה כל המדבר שהיה מלא מערלותיהן של ישראל. ובמגלת סתרים דרבינו נסים נמי משמע שמלו ולא פרעו דכתב בהו כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעים מפני עינוי הדרך". מביא ה"משנת יעקב" שהרמב"ן חלק על דברי רב ניסים גאון וסבר שלא מלו כלל, וכן מביא שיש המפרשים שמלו ופרעו, אמנם מדברי ר"נ גאון קשה על היש"ש.
אחרי שדווחה את דברי היש"ש, מתיר ה'נודע ביהודה' לחלק המילה בשבת לכתחילה, וכותב: "הא דאמרינן מל ולא פרע כאילו לא מל היינו בלא פרע אחר כך כלל, אבל אם פרע אחר כך הותחל המצוה למפרע בשעת החיתוך."
מתרץ ה"משנת יעקב" את הקושיות על היש"ש ומבאר שיש בדבר מחלוקת בין הבבלי לירושלמי.
בירושלמי שבת (פי"ט ה"ב וביבמות פ"ח ה"א) איתא: "הִּמוֹל יִּמוֹל, מיכן לשני מילות- אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצין". וכתבו המפרשים שם ששיטת הירושלמי היא שפריעה נלמדת מהפסוק של המול ימול, ולא כשיטת הבבלי שלמד זאת מהפסוק ביהושע.
דברי היש"ש שמי שמל ולא פרע הוי כאילו לא מל לגמרי, ואפילו חצי מצוה לא קעביד, וכן החילוק שמחלק בין שיור ציצין לבין שיור הפריעה הוא רק לשיטת הבבלי הלומד דין פריעה מהפסוק ביהושע: "בעת ההיא אמר ה' ליהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את ישראל שנית", דשוב דקאמר, היינו פריעה, שבזה יש לומר שעל ידי המילה לבד אפילו חצי מצוה לא הוי.
אמנם לדעת הירושלמי מבואר שיש כאן שני חלקי מצווה, וגם המל מקיים חלק מן המצווה, ולא ניתן לחייבו בשבת.
קושיית ה'נחל אשכול' מהסוגיא שהביא מהירושלמי מתורצת בזה שהירושלמי לשיטתו, שהמל כאשר יש זמן לפרוע אינו חייב, כיוון שעשה חצי מצווה. וכן קושיית הנודע ביהודה מר"נ גאון, יש לומר שהוא סובר כהירושלמי שבמילה ללא פריעה יש חצי מצווה.
מוסיף שם ה'משנת יעקב' שיש מחלוקת האם בסופו של דבר סובר הבבלי כהירושלמי, על פי גירסא שמביא האשכול בגמרא הנ"ל ביבמות, שממנה נראה שאכן נצטווה אברהם אבינו על הפריעה, ואף לשיטתו הוי חצי מצווה במילה בלא פריעה, ולכן אפשר שרב ניסים גאון (וכן המחבר והרמ"א ושאר האחרונים שהבאנו( סובר שגם לדעת הבבלי יש כאן בסופו של דבר שני חלקי מצווה, ולכן יש טעם במה שבני ישראל במדבר מלו ולא פרעו, ויש מקום לנהוג אף בשבת למול על ידי שני מוהלים.
עוד ניתן לומר בדעת הבבלי, שאף אם לא נצטווה אברהם אבינו על הפריעה, לאחר שנצטווה משה רבנו בסיני שיש לפרוע, שוב הוי כשני חלקי מצווה, ואין חילול שבת במי שימול ולא יפרע, אם בסופו של דבר תושלם המצווה.
