אין לי אלא תורה – על היחס בין התורה למציאות הגשמית

אומרת הגמרא במסכת יבמות: "כל האומר אין לו אלא תורה - אפילו תורה אין לו". כוונת הגמרא היא, שהאומר אמירה כזו מצהיר כי הוא רק לומד את התורה, אך אינו מתכוון לקיים אותה הלכה למעשה. אך נשאל אנו, האם ניתן...

אומרת הגמרא במסכת יבמות: "כל האומר אין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו".
כוונת הגמרא היא, שהאומר אמירה כזו מצהיר כי הוא רק לומד את התורה, אך אינו מתכוון לקיים אותה הלכה למעשה. אך נשאל אנו, האם ניתן לפרש את המשפט בצורה מעט שונה: אדם שילמד רק תורה, ולא יתעניין ולא יכיר את הבריאה ואת הוויות העולם, האם תורתו חסרה? האם האדם הלומד צריך להכיר את המציאות כדי להשלים את מבטו התורני, או שאף אם יסתגר בחדר הלימוד שלו מבוקר עד ערב, לא תהיה תורתו חסרה דבר, אלא "תורה יש לו"?
נתבונן בדברי רבותינו בזה.

ביום השישי לבריאת העולם כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי", ודרשו חז"ל: השישי – שהייתה הבריאה תלויה בכך שיקבלו ישראל את התורה ב-ו' בסיוון (השישי בסיוון), שאם לא יקבלו יחזור העולם לתוהו.

כלומר – כל העולם הזה, כל מה שנברא בששת ימי המעשה, תלוי ועומד עד קבלת התורה, והבריאה תקבל את המשמעות ואת היעוד שלה רק כאשר התורה תגיע לעולם.

אמנם התורה "מצטרפת" אל העולם רק כ2400 שנה לאחר הבריאה, אך כדי שלא נטעה לחשוב שהעולם מתקיים מצד עצמו ויש לו משמעות בלי התורה, דרשו חז"ל שכבר בבריאת העולם הובהר שכל המציאות הגשמית שנבראה היא למעשה כלי להופעת התורה.

ויש לעיין, האם העולם הוא חלק מן התורה? האם המציאות וההתרחשות החומרית, ההיסטורית, יש בה תוכן קדוש ואמירה תורנית? האם כדי להקיף סוגיה תורנית מוכרח הלומד להתייחס אל העולה מן המציאות הגשמית החומרית, וכאשר יעסוק הוא בתוך בית המדרש בסוגיה תורנית, ובצאתו מבית המדרש אם יתקל בסתירה או בקושיה מן המציאות המעשית, יש בכך כדי לערער על מסקנתו התורנית, או שמא התורה אינה אלא "מתארחת" בעולם, כמו מים בתוך כלי, שאומנם מקבלים את צורת הכלי, ואם נעביר את המים לכלי אחר תשתנה שוב צורתם, אך הכלי אינו משפיע על המים עצמם.

נתבונן בדברי המהר"ל בספרו 'תפארת ישראל' בפרק י'-י"א:
"כמו שהיו שואלים בני אדם באיזה צד יזכה האדם להצלחה הרוחנית על ידי מצות הגשמיות, כך הם שואלים על לימוד התורה במצותיה ודקדוקיה, ובנזק השור והבור, וכיוצא בזה"…
מביא המהר"ל שאלה ששואלים אנשים: מדוע התורה הרוחנית, העוסקת ברצון השם, ואמורה לקרב אותנו אליו ואל שורש נשמתנו הישראלית בלומדנו בה, עוסקת כולה בעניינים ארציים חומריים ולא בעניינים רוחניים מופשטים, כפי שהיינו מצפים.
ועונה המהר"ל –
"אל יחשוב כאשר קונה הידיעה בארבע אבות נזיקין, שהוא קונה הידיעה בשור ובור, או שקנה ידיעה בענין האדם ובהנהגתו בלבד… אבל התורה היא גזרה מן השם יתברך ויתעלה שמו… לכך כאשר יקנה האדם הידיעה בהיזק ד' אבות נזיקין, וכיוצא בו ממשפטי התורה, נחשב זה שקנה הידיעה בגזרת השם יתברך ויתעלה שמו, אשר גזר על האדם הנהגתו" (כדאי לעיין בכל דבריו שם).

רואים אנו מדברי המהר"ל שעל אף שהתורה עוסקת רבות במציאות הגשמית, היא איננה הנושא, אלא רק רצון השם ביחס לאותה המציאות. הרי לא ניתן להתייחס ל"רצון השם" לכשעצמו בלי שנבקש לדעת את רצונו ביחס לנושא מסוים, למצב כלשהו במציאות, כדי ללמוד את דבר השם ביחס לאותה המציאות.

בספר "פרי צדיק" לר' צדוק הכהן מלובלין, וכן ב"מי השילוח" על פרשת נשא עמדו על הנקודה שחז”ל הפכו את הסדר: בתורה קדמה פרשת סוטה לנזיר כי “כל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין” – כלומר שמתוך התרחשות במציאות ילמד שעליו לנהוג בנזירות, ואילו חז”ל הקדימו בש”ס את מסכת נזיר לסוטה.
וביאר במי השילוח: "איש איש כי תשטה אשתו. בתורה נאמר פרשת סוטה ואח"כ פ' נזיר, ובגמ' מסודר נזיר קודם סוטה, הנה סוטה מורה שהאדם יביט בחסרונו ואח"כ יזיר עצמו ויעמוד על דברי תורה שצריך לו להגדיר בהם… אבל חכמינו ז"ל נקראו תורת אמך, היינו שהם אוהבים לאדם וחפצים בטובו, סדרו נזיר קודם סוטה, היינו שהאדם יזיר עצמו בתחילה טרם שיכשל בדברי תורה, ויהיה די לו בזה שיתבונן בפ' סוטה הנאמר בתורה ומדברי תורה יבין באיזה דבר צריך לשמור ולא על ידי כשלון".
כלומר מבאר ה"מי השילוח" שחז"ל הכניסו אל תוך התורה שבעל פה את ההתבוננות הזו בפרשתה של הסוטה, ולא הצריכו את האדם ללמוד את סכנת הכישלון מתוך מפגש עם המציאות.

מתבאר מדברי רבותינו שהנצרך לנו מן המציאות נמצא בתוך התורה, ואין לנו צורך להשלים את המבט מתוך מפגש בלתי אמצעי עם התורה.

היו לאורך הדורות כאלו שלא עמדו על נקודה זו, והתרחשויות מציאותיות זיעזעו את תפיסתם, אך העומד על דברי התורה שלמד, לא יתכופף בפני קשיים העולים מן המציאות, אלא יעמיק בתורתו ויידע כיצד להתמודד עם המציאות.