דברים שכתבתי בסמוך לאסון הנורא שאירע בהילולא דרשב"י בשנת התשפ"א.
מוטל עלינו כאנשים מאמינים לחפש במה יכולים אנו להתחזק, ולא רק להשקיט את המצפון בהפניית אצבע מאשימה כלפי אחרים, אף שבוודאי שיש כאן לא מעט אשמים אחרים.
מאורע שכזה בכוחו להזכיר לנו עד כמה מוגבלת ההבנה שלנו, עד כמה אין אנו מסוגלים להקיף חשבונות שמיים בשכלנו האנושי הקטן, ובכך לחזק בקרבנו את ההכרה שהשכל המצומצם הזה שלנו זקוק לקביים, למשענת של אמת טהורה, ולשם כך עלינו להוסיף בלימוד התורה, ובהקשבה לדברי חכמים. וכמה עלינו להכיר טובה להשם שגמל איתנו חסד ונתן לנו את תורתו שנעסוק בה בשכלנו האנושי, וכדברי הרמח"ל במסילת ישרים (פרק י"ט): "שהוא יתברך בטובו הגדול עם כל שפלותנו רצה בענוותו לחלוק לנו כבוד ולמסור לנו דברי קדושתו".
שמעתי מספרים, שבסיום האסון במירון עמד אוטובוס אחד ממש סמוך למקום האירוע. במושב הנהג ישב יהודי מבוגר, פניו חרושות קמטים, ובפיו תפילה חרישית.
אט אט החל האוטובוס להתמלא בנוסעים, ולא סתם נוסעים. אחד אחרי השני הם הגיעו, היישר ממדרגות המוות הארורות. בגדיהם קרועים ומרופטים, חלקם ללא כיפות, משקפיהם שבורות, התיישבו והסדירו נשימה אחרי דקות ארוכות של שהייה בתוך הדוחק והמחנק האדיר. לאן ייקח אותם הנהג, השקוע עדיין בתפילותיו? הרחק מכאן. לא משנה לאן, העיקר להתרחק. באחד הספסלים ישבו זוג אחים והביטו מן החלון אל עבר האנשים שעוד נותרו בסביבתו של המעבר הנורא ההוא. שאל הצעיר את אחיו המבוגר: "איפה אבא, אתה רואה אותו?" ענה לו אחיו: "אני לא בטוח, קשה לראות מכאן".
"לְמה אנחנו מחכים?", פונה אחד הנוסעים אל הנהג, שלא נראה ממהר במיוחד. מסתובב הנהג, סוקר בזריזות את נוסעיו ואומר: "חסר עוד נוסע אחד, ברגע שיעלה נוכל לנסוע". מודה לו השואל ואומר: "מה שמך, נהג יקר?", עונה לו הנהג: "שמעון, שמעון בר יוחאי. הנה, אני רואה שהנוסע הארבעים וחמישה הצטרף, אפשר לצאת. נתבקשתי לקחת אתכם לישיבה שלנו. זו נסיעה קצרה, תכף נגיע. המתינו עם השאלות. כשנגיע לשם, הכול יתבהר".
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד (14/06/2024)
