ברכת "הטוב והמטיב" לחוזר ממדינת הים

אומרת הגמרא במסכת ברכות (נ.): "מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו". הגמרא מדברת שם על הנוסח של הברכה, שהמדייק בנוסח ניכר שהוא תלמיד חכם, אך ניתן לומר שגם הידיעה והיכולת להתאים את הברכה הנכונה למצב המתאים, אף בה ניכר אם המברך הוא תלמיד חכם.
מצב מיוחד ניצב בפניו של סבא יהודה זכרונו לברכה, בתאריך ה13 ביולי 1944, בו פגש את סבתא תרצה זכרונה לברכה ואת אורי שיבדל לחיים ארוכים, לאחר שש שנים שלא התראו, וכך כתב בפנקסו באותו היום – "איחוד! כל כך הרבה זמן חיכינו לזה, ועכשיו כל כך לא מוכנים" (תרגום מאנגלית).
והוסיף שם סבא יהודה שתי ברכות, ותפילה –
ברכת הטוב והמטיב, ברכת הגומל, ותפילה מקורית שחיבר.
אמנם כתב כך, אך לא ברור מתי נאמרו ברכות אלו, ואולי רק העלה על הכתב את רחשי ליבו.
בעצם, בשלוש השורות הקצרות האלו יש התייחסות לעבר, להווה ולעתיד:
ברכת 'הגומל' היא הודאה על העבר – "שגמלני כל טוב", ברכת הטוב והמטיב – "הטוב" בעצמו "ומטיב" לנו בהווה, ולסיום תפילה על העתיד – "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתהי אהבתנו עזה כי נלך יחד את דרכנו הקדש".
נבחן כעת את הברכות שבחר לברך, וננסה להבין על מה התבסס בבחירתו.
א. הטוב והמטיב
כותב השולחן ערוך בתחילת סימן רכ"ה: "הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר שהחיינו, ואחר י"ב חודש מברך מחיה המתים, והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו".
וכתב שם ערוך השולחן: "וזהו כשלא היה מכתבים ממנו אליו, אבל כשקבל ממנו מכתב אינו מברך 'מחיה המתים', אבל לעניין 'שהחיינו' אין חילוק, דאפילו קיבל מכתב בתוך ל' מברך 'שהחיינו'. והטעם דברכת 'שהחיינו' היא מתוך שמחת הראייה פנים בפנים, אבל ברכת 'מחיה המתים' הוא מצד שעתה נתוודע שהוא חי, ולכן כיון שכבר ידע שהוא חי על פי מכתבים או שמע מבני אדם שהוא חי שוב לא שייך ברכת 'מחיה המתים'".
אם כן לכאורה צריך היה לברך כאן שהחיינו, ולא הטוב והמטיב.
ניתן להציע ביאור להחלטה של סבא יהודה שבכל זאת התאים לברך כאן "הטוב והמטיב".
מביא כאן הבית יוסף משו"ת הרשב"א: "וכתב הרשב"א בתשובה, שאף על פי שאחרים נהנים בראייתו אין מברך אלא שהחיינו ולא הטוב והמטיב". אמנם פסק הרשב"א שאין לברך במצב כזה "הטוב והמטיב", אך ראוי לשים לב בהווא אמינא של הרשב"א – הנאה המשותפת לאחרים עשויה היתה לחייב בברכת הטוב והמטיב, כפי שמצינו בסימן רכ"ג סעיף ב' – "מת אביו מברך דיין האמת. היה לו ממון שיורשו אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו ואם יש לו אחים במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב. הגה: שאין מברכין הטוב והמטיב אלא אם כן יש לו שותפות באותה טובה". מדוע אם כן מכריע כאן הרשב"א שאין לברך "הטוב והמטיב" במפגש כזה בו שני הצדדים שמחים איש בראיית רעהו? ניתן לבאר שכל אחד שמח בראייה של חבירו, אבל אין כאן ממש שמחה משותפת מדבר אחד.
אמנם ה"חיי אדם" ביאר באופן אחר, ובדבריו ניתן אולי למצוא את המקור לכך שבמפגש מהסוג בו אנו עוסקים, שייך בהחלט לברך "הטוב והמטיב". כך כותב החיי אדם (כלל סב): "הרואה את חבירו שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו, אם הוא ל' יום שלא ראה אותו מברך שהחיינו. ואפילו אם גם הוא שמח בראייתו או שיש אנשים הרבה אין שייך לברך הטוב והמטיב דאין זה טובה אלא שמחה". כלומר, הכלל הוא שברכת שהחיינו מברכים על שמחה, ואילו ברכת "הטוב והמטיב" מברכים על טובה. מפגש רגיל בין שני חברים מוגדר כשמחה. נפגשים, שמחים, אבל בסוף נפרדים איש לדרכו.
איחוד משפחתי שכזה לעומת זאת, ודאי שמלבד השמחה העצומה, יש בו גם טובה גדולה, שהרי מעתה ישובו לחיות יחד כמשפחה. ושמעתי מאורי שה"חיי אדם" הוא ספר ההלכה שהיה מצוי בביתם, כך שמסתבר שאת הלכות ברכות למד סבא יהודה מתוכו. ועדיין, "אל תנסו את זה בבית", כבר כתבו הפוסקים שאין להרבות בברכות אלו כיוון שהן ברכות הרשות, ואין לברכן אלא במקרים שחז"ל כתבו במפורש לברך. או כשהמשפחה שלך חוזרת מהשואה לאחר פרידה ארוכה..

ב. הגומל
ביחס לברכה השניה, ברכת הגומל, כיצד יכול היה סבא יהודה לברך ברכת הגומל במעמד האיחוד המרגש, וכי יכול אדם לברך על הצלת אדם אחר?
ברכת הגומל היא ברכה שכל עניינה הוא ההודאה. לא זכיתי להכיר את סבא יהודה, אבל שמו מסמל את מרכזיות ההודאה בחייו.
הגמרא לומדת את חיוב הברכה מפרק ק"ז בתהילים שם נאמר "יודו לה' חסדו, נפלאותיו לבני אדם".
ה'מנחת אשר' מביא שכתב הרא"ש (ברכות פ"ט ה"ג) שברכה זו ניתקנה כנגד קרבן תודה, ובזמן שבית המקדש היה קיים, היו ארבעה אלה חייבין להביא קרבן תודה, ולאחר חורבן בית מקדשנו ותפארתנו חייב לברך ברכת הגומל, וכן בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן נ"א) כתב ללמוד זאת מפרק ק"ז בתהלים שממנו למדו שארבעה צריכים להודות, וכתיב (פסוק כ"ב) "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה", עי"ש.
אומרת הגמרא במסכת ברכות (נד): "אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא… מאי מברך? אמר רב יהודה ברוך גומל חסדים טובים". רב יהודה מלמדנו ברכה זו, אותה מברכין אלו הצריכים להודות.
ברי"ף הגירסא היא כפי שאנו נוהגים לברך: "מאי מברך? אמר רב יהודה אמר רב ברוך גומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב".
ביחס לאפשרות שאדם אחר יברך על הצלת חבירו כותב הבית יוסף: "ולענין הלכה כיון דלדברי הכל אינו חייב לברך – לא יברך, ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא".
ופסק בשולחן ערוך (שם סעיף ד): "אִם בֵּרַךְ אַחֵר וְאָמַר: בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר גְּמָלְךָ כָּל טוּב, וְעָנָה אָמֵן, יָצָא… הַגָּה: וְאֵין זֶה בְּרָכָה לְבַטָּלָה מִן הַמְבָרֵךְ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בִּבְרָכָה זוֹ, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ רַק דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָאָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ שֶׁשָּׂמֵחַ בָּהּ (טוּר)".
לדעת השולחן ערוך אמנם אין לברך על אחר מחשש ברכה לבטלה, אך אם בירך, ואותו שמחוייב ענה אמן, יצא. אמנם הרמ"א סבור שאין כאן ברכה לבטלה. וכתב המגן אברהם (סק"ד): "משמע דסבירא ליה דכל מי ששמח בו רשאי לברך וכל שכן על אשתו שילדה.. דלא כמו שכתב בבית יוסף".
באה"ל ד"ה: "ואין זה ברכה לבטלה" – "ועיין באליה רבה (סקי״ב) שדעתו לסמוך אדברי הג״ה בבעל על אשתו משום דאשתו כגופו עי״ש".
אמנם פסק המשנ"ב (סקי"ח): "ועיין בביאור הלכה שיש חולקים על עיקר דין זה דהג"ה, ועל כן מהנכון ליזהר לכתחלה שלא לברך ברכת הגומל אפילו על קרובו ואוהבו, כי אם על אביו ורבו לבד".
על אף שהמשנה ברורה פסק שאין לבעל לברך על הצלת אשתו, סבא יהודה הכריע כדעת הסוברים שיכול הבעל לברך על אשתו, ואולי רמז לזה בתפילתו "שתהא אהבתנו עזה".
מקור הביטוי הוא בגמרא בסנהדרין (ז.) : "כי רחימתין הוה עזיזא – אפותיא דספסירא שכיבן. השתא דלא עזיזא רחימתין פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן". תרגום: "כשהייתה אהבתנו עזה – על רוחבה של חרב היינו שוכבים. עכשיו שאהבתנו אינה עזה מיטה של שישים אמה אינה דיה לנו". במעמד האיחוד הוא חש כזה חיבור והתאחדות, עד שיכול היה לברך בעצמו "שגמלני כל טוב", בשמו ובשם סבתא תרצה גם יחד.

ג. התפילה
על דרך החסידות נאמר שכל הודאה צריכה להיות מלווה בבקשה לעתיד, כדי שלא ייפסק השפע חלילה, כי בכל הודאה יש עצירה וסיכום. על מה שלאה אמרה "הפעם אודה את השם", אומרת התורה "ותעמוד מלדת". כשנולד יהודה, התמקדה לאה בהודאה, ולא הוסיפה כהשלמה גם את הבקשה לעתיד (לעומת רחל שקראה לבנה רק על שם הבקשה לעתיד – "יוסף השם לי בן אחר").
כך שלצד ההודאה הגדולה, הקפיד סבא יהודה להמשיך ולבקש על העתיד, כדי שיימשך השפע והטובה.
ואכן זכה, והנה אנחנו דורות העתיד הממשיכים אותו, מתכנסים כאן להודות על העבר ולהתפלל לעוד שנים רבות של אהבה עזה וצעידה בדרך הקודש לצאצאיו.

מאמרים אחרונים
Picture of אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.