במצווה זו של ברכת כהנים יש לשאול שאלה יסודית – של מי הברכה, מי הוא המברך. האם זוהי ברכתם של הכהנים או ברכתו של השם.
במילים אחרות – האם יִיפּה הקב"ה את כוחם של הכהנים והאציל להם מכוחו כך שיוכלו לברך בעצמם, או שמא אין זו אלא ברכתו של הקב"ה, הנמסרת על ידם כעין שליחים?
פסוקי התורה מתארים את המצוה כך (במדבר ו, כג- כז):
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם… וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".
כבר מקריאת הפסוקים עולה שאלה זו – "תְבָרְכוּ" או "אֲבָרֲכֵם"?
רש"י מביא על הפסוק האחרון שני פירושים: "וַאֲנִי אֲבָרְכֵם – לְיִשְׂרָאֵל, וְאַסְכִּים עִם הַכֹּהֲנִים. דָּבָר אַחֵר: וַאֲנִי אֲבָרְכֵם, לַכֹּהֲנִים".
כהקדמה נראה לפרש את דברי רש"י ולומר, שלפירוש השני הכוונה שהפסוק האחרון מדבר על ברכה נוספת. לאחר ברכת הכהנים המברכים את ישראל, מוסיף הקב"ה ומברך את הכהנים.
אמנם בפירוש הראשון הכוונה שמצטרף הקב"ה לברכתם של הכהנים, כלומר שאין כאן שתי ברכות, אלא ברכה אחת, שמוסיף הקב"ה את ברכתו על גבי ברכתם הכהנים.
דברי רש"י מקורם במדרש שהובא בתלמוד הבבלי במסכת חולין, ואפשר ששני הפירושים נחלקו ממש בשאלה בה פתחנו .
וכך מביאה הגמרא (חולין מט.): "תניא (במדבר ו, כג) כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל –
רבי ישמעאל אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, לכהנים עצמן לא למדנו. כשהוא אומר "ואני אברכם" הוי אומר כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מברך לכהנים.
רבי עקיבא אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי גבורה לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם. אלא רבי עקיבא ברכה לכהנים מנא ליה? אמר רב נחמן בר יצחק (בראשית יב, ג) מ"ואברכה מברכיך".
כלומר חלקו של הקב"ה בברכת כהנים, מסתכם לר' ישמעאל ב" כֹּה תְבָרְכוּ", בציווי לברך, ומכאן והלאה הכהנים עצמאיים בברכה, בעוד לר' עקיבא לא די בציווי, אין כאן "האצלת סמכות", אלא הקב"ה אף מצטרף לברכה בפועל ורק יחד עם ברכתו פועלת הברכה.
לעומתו סבור ר' ישמעאל שכבר בציווי נתן ה' כוח לכהנים לברך, ואין הוא צריך להסכים ולהצטרף בפועל לברכתם.
הגמרא אומרת (סוטה לח): "אמר ר' יהושע בן לוי מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים שנאמר (במדבר ו, כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".
וכותב המהרש"א בחידושי אגדות (שם) – "ר' יהושע בן לוי לטעמיה כפירש"י לקמן דסבר כר' עקיבא דואני אברכם קאי אישראל שהכהנים מברכים לישראל והקב"ה מסכים על ידם וקאמר דאם כן הוא שהקב"ה מברך את ישראל למה ציוה לכהנים לברכם כלל ומה תועלת בברכתם? אלא שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים שיתברכו ישראל גם כן מפי הכהנים וק"ל".
שואל המהרש"א שלדעת ר' ישמעאל יותר מובן החידוש של ברכת כהנים – חידש הקב"ה מקור ברכה נוסף, שנתן לכהנים כוח עצמי לברך. אמנם לשיטת ר' עקיבא יש לשאול, אם בסופו של דבר זו ברכה של הקב"ה, מדוע צריכה הברכה "לעבור דרך הכהנים", ומדוע שלא יברך הוא את עמו באופן ישיר?
ומסביר שזו כוונת ריב"ל, שרצה הקב"ה "שיתברכו ישראל גם כן מפי הכהנים". אמנם לא נתבאר בדבריו טעם לדבר. אפשר לומר שיש בה בבררכה זו טובת עין ונדיבות בכך שמברכין איש את אחיו.
עוד נפקא מינה בשאלה זו יש בהלכה שכהן שהרג את הנפש פסול לברכת כהנים, אפשר היה לומר שאם זו ממש ברכת השם, אין הברכה תלויה בצדקותו של הכהן, אך בברכה התלויה בכהנים, הדרישה מהם תהיה מחמירה יותר.
כך כתב הירושלמי (גיטין ה, ט) "שלא תאמר: כהן פלוני מגלה עריות ושופך דמים ומברכני?! ואומר לו הקב"ה וכי הוא מברכך? הלא כתיב ואני אברכם".
וכתב הרמב"ם על פי דבריו (ברכת כהנים טו, ו): "לא היו בו מדברים המונעים נשיאות כפים, אע"פ שאינו מדקדק במצוות וכל העם מרננין אחריו נושא כפיו, שמצות עשה היא לכל כהן לישא כפיו ואין אומרים לרשע הוסף רשע והמנע מן המצוות, ואל תתמה ותאמר מה תועיל ברכת הדיוט, שאין קבלת הברכה תלויה בכהנים אלא בהקדוש ב"ה שנאמר ואני אברכם".
אמנם כבר ביארו בדעת הרמב"ם שזהו רק בכהן שיש שמועות לא טובות על התנהגותו, אך כהן שבפועל הרג את הנפש, פסול לנשיאת כפיים, וכפי שפסק לעיל (הלכה ג) – "העבירה כיצד? כהן שהרג את הנפש אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו' וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו' וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו וכן כהן שהמיר לעכו"ם אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם ושאר העבירות אין מונעין".
