א. גדולה מילה משאר מצוות עשה
כותב השולחן ערוך בתחילת הלכות מילה (יו"ד ר"ס):
"מצות עשה לאב למול את בנו. וגדולה מצוה זו משאר מצוות עשה".
בדרך כלל איננו יודעים לומר איזו מצוות עשה גדולה מחברתה, וכדברי המשנה במסכת אבות (ב, א) :
"הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". ומסביר שם רבנו יונה: "אילו היה הקב"ה מודיע מתן שכרם של מצות היו עושין החמורות ששכרן מרובה ומניחין הקלות ששכרן מועט ולא יהיה אדם שלם במצות ומזה הטעם לא יבא להקל במצות ותיקר בה נפשו לעשות אותן לפי שאינו יודע איזו קלה ואיזו חמורה".
ועדיין, יודעים אנו שמצוות מילה גדולה היא משאר מצוות עשה, ומביא שם הטור (שהוא מקור דברי השו"ע הנ"ל) מספר טעמים בדבר (ומשמע בב"י ששני הטעמים הראשונים הם העיקריים): "מצות עשה לכל אדם מישראל שימול את בנו. וגדולה היא משאר מצוות עשה, שיש בה צד כרת, וגם נכרתו עליה י"ג בריתות בפרשת מילה, ולא נקרא אברהם שלם עד שנימול, ובזכותה נכרת לו ברית על נתינת הארץ, והיא מצלת מדינה של גיהנם".
בפשטות המצווה היא על האב למול את בנו, וכפי שראינו בדברי הטור והמחבר, כך שכאן לא שייך החשש שרואים ברבנו יונה ש"היו עושין החמורות ששכרן מרובה ומניחין הקלות ששכרן מועט", כי בין ברית לברית יצטרך האב למצוא מצוות נוספות להתעסק בהן, זה לא עיסוק שיכול למלא את כל זמנו של אדם..
ב. היכן מצינו שתי ברכות המצוות על מצווה אחת
גדולה מצוות מילה וחביבה היא, ואחד הדברים המיוחדים שבה היא שמברכים עליה שלוש ברכות (מלבד ברכת שהחיינו, שאיננה מיוחדת דווקא לברית), מתוכן שתיים המנוסחות כברכת המצוות (שנפתחות באקב"ו)-
הגמרא במסכת שבת (קלז:) מביאה ברייתא: "ת"ר המל אומר אקב"ו על המילה אבי הבן אומר אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים אומרים כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמע"ט והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וכו'".
ולא מצינו מקרה נוסף שבו תיקנו חז"ל שתי ברכות המצווה על מצווה אחת.
מספר פירושים הובאו בזה (עיין סיכום השיטות ב"ערוך השולחן" רס"ה,ד)
נתמקד בהסבר אחד שהובא בראשונים, בדבריהם של הרמב"ם ור' דוד אבודרהם.
ג. שיטת הרמב"ם, שני ביאורים – ברכת השבח או אחריות על מילת בנו
כותב הרמב"ם בהלכות מילה (ג, א): " המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה…ואבי הבן מברך ברכה אחרת: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. מצוה על האב למול את בנו יתר על מצווה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן. לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה (נ"א: "אחרים") ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם. ואין ראוי לעשות כן:
הכסף משנה מדייק: "ואף ע"ג דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן שאני ברכה זו דאינה אלא שבח והודאה בעלמא". הרמב"ם כתב רק בברכת "על המילה" שיש לברכה לפני המילה, ולא כתב כן לגבי ברכת "להכניסו", כיוון שזו ברכת השבח, שנתקנה רק לאב. ובזה מתורצת אף שאלתנו. ומצינו ברכות שבח שמנוסחות בנוסח של אקב"ו, שאף תוכנה הוא למעשה שבח (ועיין סוף ספר דרך השם לרמח"ל).
בביאור השבח שיש במצווה זו נעסוק בהמשך, מתוך דברי ר' דוד אבודרהם.
אמנם בדרך אחרת מבאר ה"משנת יעקב" שם: "והיינו דעל האב איכא מצוה נוספת, מלבד עצם מצות המילה שמצווין כל ישראל וכו', ולכך איכא ברכה מיוחדת על מצוה זו, נוסף לברכה על מצות המילה, וברכה זו דלהכניסו, ברכת המצוות היא, והיינו על המצוה שיש על האב יתר על המצוה דעל כל ישראל..איכא גבי האב קיום המצוה המיוחדת שישנה על האב אף אם אחר מל, דהרי כשיש אב מברך להכניס משום דמצוה על האב יתר וכו', וכאן הא איירי אף כשאחר מל, וכדמבואר בדבריו. והיינו, משום דהמצוה הוא להתעסק במילה ולראות ולהשתדל שהבן יהי' מהול". כלומר שעל עצם מעשה המילה שייכים כל ישראל וכדברי הרמב"ם הנ"ל : "מצווה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן", אך יש אחריות מיוחדת המוטלת רק על אבי הבן, הוא זה שצריך לדאוג שבנו יהיה נימול, עד שפוסק הרמ"א בחו"מ שפ"ב "היה לו בן למולו בא אחר ומלו חייב ליתן לו י' זהובים. אבל נתנו לאחר לימול ובא אחר ומלו פטור", כי הוא כבר קיים את מצוותו לדאוג שיהיה בנו נימול (כך ביאר את דבריו הקצות שם ס"ק ב).
ד. ביאור ר' דוד אבודרהם, מילה כמבוא והכשר למצוות האב על הבן
מביא הב"י (רס"ה): "כתב אבודרה"ם ברכה זו נתקנה מפני שהאב מצוה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה לרמוז שמהיום ואילך מוטלות עליו מצות אלו".
בלבוש סימן רס"ה כתב: "וי"מ דברכת להכניסו אינה כלל על המילה רק האב משבח ומברך לד' שמיום ההוא והלאה מוטל עליו עוד מצוות אחרות הנגררות אחר המילה והם שמצוה לפדותו אם הוא בכור וללמדו תורה ולהשיאו אשה".
כלומר נוקטים אף הם שזו ברכת השבח, והשבח שבה אינו מתייחס רק לברית המילה, אלא לכל המצוות של האב על הבן.
ובשו"ת הגרע"א סימן מ"ב, שכתב על סמך דברי הלבוש שגם אבי האב שחייב ללמד לבן בנו תורה שייך יותר בברכה זו דלהכניסו מאיש אחר, כתב:
"מילה ותורה שייכים להדדי, וכמ"ש בעוללות אפרים שמילה חיצונית היא סיבה למילה פנימית מערלת הלב… להבין ולהשכיל בתורה ומצוות… וכיון דחיוב גמור על אבי האב ללמדו תורה ממילא שייכות הברית עליו, שזהו הגורם לבוא לשערי התורה".
יש מדרש בשמות רבה (ל, יב): "אמר לו עקילס לאדריינוס המלך: רוצה אני להתגייר ולהעשות ישראל. אמר לו: לאומה זו אתה מבקש? כמה בזיתי אותה, כמה הרגתי אותה! לירודה שבאומות אתה מבקש להתערב! מה ראית בהם שאתה רוצה להתגייר? אמר לו: הקטן שבהם יודע היאך ברא הקב"ה את העולם, מה נברא ביום ראשון ומה נברא ביום ב', כמה יש משנברא העולם ועל מה העולם עומד; ותורתן אמת. אמר לו: לך ולמד תורתן ואל תמול. אמר לו עקילס: אפילו חכם שבמלכותך וזקן בן מאה שנה אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל, לכן כתוב: 'מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי' – ולמי? לבני ישראל". גם מכאן רואים שהמילה היא המאפשרת את לימוד התורה.
יש גירסאות שהציבור עונה על ברכת האב: "כשם שהכנסתו.. כן תכניסהו" ומברכים בזה את האב – שימשיך וישלים את המצוות המוטלות עליו לעשות לבנו, ובראשן ללמדו תורה.
ה. כשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה
ולגירסא שלנו – "כשם שנכנס.. כן ייכנס" זו ברכה לתינוק, ונאמרו פירושים רבים מהו ה"כשם" שכאן (ראיתי ספר "ברית ותורה" לרב פרץ ממקסיקו, ובו מאה ואחד פירושים להקבלה הזו שבין הברית לבין התורה).
וראיתי ב'משנת יעקב' (מילה ג, ב) שביאר ברכה זו בדרך דרוש על פי הגמרא שבת (פח.) "ההוא צדוקי דחזיה לרבא דקמעיין בשמעתא ויתבא אצבעא דידהי תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא, א"ל עמא פזיזא וכו', א"ל אנן דסגינן בשלימותא (רש"י: "התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו") כתיב בן תומת ישרים תנחם וכו'. ויתכן דזה מרומז בהא דכשם שנכנס לברית, היינו בדם ברית, כן יכנס לתורה, ג"כ היינו ע"י עמל התורה עד כדי: וקא מבען אצבעתיה דמא, וכעובדא דרבא הנזכר", כך מברכים את התינוק שייכנס לעמל התורה והמצוות.