א. חתימת ברכת האירוסין היא "מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין" –הסדר הפוך ממה שאנו נוהגים כיום, שמקדשים את האישה ולאחר מכן מכניסים אותה לחופה, מדוע? הנצי"ב ב'העמק שאלה' על השאילתות מסביר שהחופה בין ישראל להשי"ת היתה כפיית ההר כגיגית, שקדמה לַקידושין- מתן תורה. א"כ עלינו ללמוד מהדרך בה ה' קידשנו, ומדוע אצלנו הסדר הפוך?
ב. מצינו בעניינים רבים בתורתנו הקדושה יצירה של מהות אחת המורכבת מכלי של חול וגשם, שאל תוכו נוצק תוכן ומהות של קודש. בלשון הראשונים זה נקרא "חומר וצורה". נביא מספר דוגמאות לעיקרון זה:
דוגמא ראשונה ניתן לראות בימים בהם אנו עומדים, ימי הספירה שבין פסח לעצרת. בפסח נולד עם ישראל, יצירתו הממשית הארצית כעם, ובשבועות קיבלנו את התורה, את התוכן המיוחד לנו.
אנו עומדים גם בין יום העצמאות ליום ירושלים, שלימדונו רבותינו שמקבילים הם לפסח ושבועות כנ"ל, שביום העצמאות אנו מודים על שזכינו למדינה, לכלי, לכסא ה', וביום ירושלים אנו חוגגים את התקדמותנו למדרגה בה יש לנו את ירושלים, עיר הקודש והמקדש.
בראשית תורתך הקדומה מתוארת בריאת העולם יש מאין, שם בכל ששת ימי הבריאה לא מוזכר שום עניין של קדושה, השורש ק.ד.ש מופיע לראשונה ביום השבת. אחר שנבראו ששת צדדי המציאות הגשמית, נוצק תוכן ומהות – הקודש המופיע בשבת, שהיא מקור הברכה והקדושה לשאר הימים.
בבריאת האדם מתואר שנעשה הוא עפר מן האדמה, ולאחר שנוצר- "ויפח באפיו נשמת חיים"- ניתנת בו הנשמה הקדושה שהיא מן העליונים, חלק אלו-ה ממעל. וכן הוא בכל יצירת אדם ע"י יוצר האדם (שהוא שבח משבע הברכות), בראש נוצר גוף העובר, ולאחר מכן ניתנת בו נשמה .
בבניית המשכן, ולאחר מכן בבניית המקדש (יבב"א) מצינו שקודם נבנה המבנה הגשמי, ולאחר מכן התפלל משרע"ה במשכן, ושלמה המלך במקדש, שתשרה שכינה במעשה ידיהם, שישכון ה' בבית שבנו.
[בסוגיא בברכות בהא ד'אין חותמין בשתיים'- שאין משבחים את הקב"ה בשני שבחים שונים באותה חתימה של ברכה, שואלת הגמרא כיצד חותמים אנו בברכה של קדושת היום של המועדים "מקדש ישראל והזמנים", שאלו שני שבחים שונים, ומתרצת "ישראל, דקדשינהו לזמנים", כלומר יש כאן שבח אחד, הקב"ה קידש את ישראל, המקדשים את הזמנים. ישראל יוצרים זמנים מקודשים. כשלפנינו זמן קדוש- הוא made in israel. והרי לא ישראל יצרו את הזמן, ולא את הקודש? אלא הם שמילאו את יום החול המסויים הזה בקודש המסויים הזה. וה'מילוי' הזה הוא שיצר את התוצר המוגמר, את היום המקודש, שנקרא על שם ישראל. שוב אותו העיקרון, המסגרת הזמנית קיימת, ואליה מתווסף תוכן של קודש.]
ג. ובאופן פשוט מובן הדבר גם בלי שנביא לו חיזוק ראייה, שכך היא עבודתנו בעולמנו. איננו יכולים לברוא קדושה, אלא להכשיר את התנאים לכך שתחול ע"פ מצוות ה'. ואם פעלנו כראוי וכמצווה, יחול הקודש במעשינו. והתבאר העניין באריכות במאמר ראשון בכוזרי (עז-עט), שזהו שורש האמונה ושורש המרי, שאמנם אנו פועלים וכביכול מקדשים דברים, אך אין זה כי אם ע"פ הטבע הרוחני שהנהיג השי"ת בעולמו.
ד. אם כן, בעניין זה של קידושין ונישואין, לכאורה צודק הקב"ה.. שהרי הנישואין הם יצירת המצב של בית- החופה וחדר הייחוד (אחד מהם או שניהם או כיסוי ההינומה, תלוי במחלוקות שאיני זוכר כעת) הם לא פעולה קניינית כמו הקידושין, אלא יצירת מצב של בית, שנינו יחד תחת החופה או בתוך חדר, ויוצרים את המציאות הממשית הארצית של בית. הקידושין הם פעולה היוצרת קידוש, כפי שמורה שם הפעולה, האיש מקדש, שאין לה תוצאה מעשית גלויה אלא הלכתית רוחנית, שהיא התוכן המקודש בו נבדל הבית הישראלי מסתם 'בית' שיש לבני נח. ואם כן, ראוי להקדים את יצירת הכלי, הבית, למילויו בתוכן של ה'קידושין'.
ה. אלא שבַּעיקרון שראינו עד כה, מהלך הדברים הוא כך- ע"פ התוכן המקודש שעתיד למלא את הכלי, 'נתפר' הכלי. כמו במדרש הידוע- "איסתכל באורייתא וברא עלמא". ששת הימים בהם נברא העולם היו בעצם בניית ששת צדדי המציאות שיכילו את הקודש שעתיד להתווסף בשבת. המשכן כמובן נבנה בהתאמה לתפקידו, כבית לקדושה.
משל לדבר, אדם החופר תעלה הנמשכת מן הנילוס. אמנם בזכותו יש כעת מים זורמים בתעלה, אך אין זה אלא מכוח מה שהתחבר אל מקור המים האדירים הזורמים כבר, והוא רק הכשיר להם מסלול שיגיעו אל שדהו.
בכל הדוגמאות הנ"ל יש קדושה קיימת, אלוקית, שהחידוש הוא בחיבור בינה לבין המציאות הנראית, ביצירת מסגרת שתכיל אותה.
ישראל קדמו לעולם, וישראל וקב"ה חד. את קדושת ישראל והתאמתם לתורה לא צריך ליצור יש מאין בתוך המסגרת העולמית. לכן את הקדושה הזאת אפשר מיד להצעיד אל החופה, ואחר כך להופיע אותה בפועל ע"י נתינת התורה.
באיש ואשה המתחתנים לעומת זאת יש מדריגה של יצירת קדושה בחירית, מחודשת, שאיננה מחוייבת המציאות, ולא קדמה לעולם. לכן אי אפשר לבנות את הכלי, הבית, לפני שמסמנים את מגמת הקדושה המיוחדת העומדת בבסיס הבית הזה, וזאת ע"י שיקדש האיש הזה אשה זו, בבחירתם. וכך תיוולד הקדושה המיוחדת הזו, ולאחריה ייבנה הבית, המסגרת לקדושה עליונה זו.
