ראיתי בגיליונות של נחמה ליבוביץ שהביאה מדרש כהקדמה לפרשת 'כי תצא', ביחס לעניינן של המצוות בחיינו:
'כי יקרא קן צפור לפניך' – הדא הוא דכתיב 'כי לוית חן הם לראשך' וגו' (משלי א', ט). מהו 'לוית חן'?… אמר רבי פנחס בן חמא: לכל מקום שתלך המצוות מלווין אותך. מנין? שנאמר 'כי תבנה בית חדש' וגו'. עשית לך דלת – המצוות מלוות אותך, שנאמר 'וכתבתם על מזוזות ביתך'; אם לבשת כלים חדשים – המצוות מלוות אותך, שנאמר 'לא תלבש שעטנז'; הלכת לגלח – מצוות מלוות אותך, שנאמר 'לא תקיפו פאת ראשכם'; אם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה – המצות מלוות אותך, שנאמר 'לא תזרע כרמך כלאים'; אם קצרת אותה – המצוות מלוות אותך, שנאמר 'כי תקצור קצירך בשדך' וגו'. אמר הקב"ה: אפילו לא היית עסוק בדבר אלא מהלך בדרך, המצוות מלוות אותך, שנאמר 'כי יקרא קן צפור לפניך בדרך'.
בכל מעשה, בכל פעולה, אף אם היא מדברי הרשות, יש מצווה, יש מפגש עם רצון השם.
יש עניין מיוחד שאנו למדים ביחס למצוות, מאופייה של מצוות חלה, שבא לידי ביטוי בשני פנים מיוחדים שיש למצווה זו:
א. על אף היותה מצווה התלויה בארץ, שלא כשאר מצוות התלויות בארץ שתחילת חיובן לאחר כיבוש וחלוקת הארץ (שארכו י"ד שנים), נתחייבו בה ישראל מיד עם כניסתם לארץ, עוד לפני שהחלו לכובשה. ונלמד דין זה ממה שבשאר המצוות לשון התורה הוא: "כי תבואו אל הארץ", לעומת חלה בה כתיב: "בבואכם אל הארץ".
ב. לכתחילה יש להפריש חלה מן העיסה. אף שלכאורה ראוי היה יותר שנמתין לשלב האחרון בהכנת הלחם, לאחר שיהיה הלחם אפוי, שאז ניתן אותו לכהן, ציוותה תורה "ראשית עריסותיכם", כבר בתחילת תהליך האפייה יש לקיים את המצווה.
משני פנים אלו רואים אנו שיש לנו חיבור ושייכות אל המצווה מיד בתחילת הדרך. עדיין לא כבשנו, עדיין לא אפינו, וכבר אנו מקיימים את המצווה.
כך גם בת המצווה. אל תאמרי: אני עדיין צעירה, אולי מוטב לדחות מעט את חיוב המצוות, אני עוד נבנית ומתגבשת, אמתין לשלב עצמאי יותר בחיי, בוגר יותר – לא כך. באה החלה ומלמדת אותנו שהשם רוצה את מצוותינו כבר בשלב הבוסרי, עוד בעומדנו בתחילת הדרך, מראשית עריסותינו. אם לא נתחיל כעת, נהיה כבר 'אפויים' ו'כבושים' ללא מצוות חלילה. ולא תיתכן מציאות שכזו.
שתזכי להתחבר בכל מעשייך ודרכייך אל רצון השם ומצוותיו.
