בכל מלחמה עלינו להתבונן במהותו של האויב העומד מולנו, ואיזו נקודה הוא בא לתקוף, וכך נדע לזהות זאת ולחזק בתוכנו את הנקודה שאותה הוא מנסה להחליש ולהשמיד, ונוכל לנצח את המלחמה ולגבור עליו.
הדבר נכון במלחמה בה נמצאים אנו כעת, מול האויב העזתי האכזר שהתנפל עלינו בשמחת תורה, שבנוסף למאמץ המלחמתי מולו, עלינו להתבונן ולמצוא את הנקודה אותה יש לחזק, ובכך לגבור על האויב.
ננסה ללמוד מתוך דברי רבותינו "מאי חנוכה", מי היה האויב היווני ובמה נלחם בנו.
ה'משנה ברורה' (תר"ע ס"ק ו) מביא את דברי ה'לבוש', שמסביר מדוע אין בחנוכה סעודות חג כפי שיש בפורים: "ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים כי בפורים היה הגזירה להשמיד ולהרוג את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה… מה שאין כן במעשה דאנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד, רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם, כמו שאנו אומרים להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך".
בחנוכה חוגגים אנו ניצחון על אויב שלא בא להשמידנו השמדה פיזית, אלא להעבירנו על דתנו.
ושואל המהר"ל ('נר מצווה' עמ' כב), מדוע מודים ומהללים אנו להשם על כך, הרי לכאורה ממשיכים היינו להתקיים גם לו היינו מפסידים במלחמה, ורק שהתורה חלילה הייתה מפסיקה להתקיים. אם כן, האם אין זה אינטרס אלוקי, יותר מאשר הצלה שלנו? עונה על כך המהר"ל: "כי כוונת היוונים לבטל התורה והקדושה של ישראל, כי המצווה לנו היא המעלה שכלית האלוקית, ובוודאי ביטול התורה הוא ביטול ישראל" – אם אין תורה אין ישראל, אם חלילה לא יכולים היינו להמשיך ולשמור את התורה ומצוותיה, היינו חדלים מלהתקיים כעם.
למדנו מדברי המהר"ל שהיוונים רצו לפגוע בתורה של ישראל, ובקדושה של ישראל.
נעיין בדברי שניים מרבותינו בדורות האחרונים, שביארו את התנגדות היוונים לתורת ישראל, ולקדושת ישראל.
כמובן שלא יתכן לזכות בקדושה בלי תורה, ואין ערך לתורה שלא מובילה לקדושה, אך רבותינו מציינים, כל אחד מהם, נקודה אחת מתוך המערכת של התורה והקדושה שכנגדה לחמו היוונים.
הגמרא שואלת (שבת כג.) מדוע מברכים אנו על הדלקת הנרות "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", והרי המצווה נתחדשה על ידי חכמים ולא מאת ה' היא, אם כן "היכן ציוונו?" ומביאה שני הסברים מהאמוראים.
שואל הפחד יצחק זצ"ל לחנוכה (מאמר ד'), שמצווה זו של נרות חנוכה איננה המצווה הראשונה שנתחדשה על ידי חכמים, אם כן מדוע בחרו חז"ל לבאר את נוסח הברכה, דווקא ביחס למצווה זו? עוד שואל ה'פחד יצחק' שם, שמוצאים אנו מימרות סותרות ביחס ליוון בדברי חז"ל. מצד אחד אומרים חז"ל במדרש על הפסוק השני בתורה – "וְחֹשֶׁךְ" זו גלות יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהם, שהייתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל". היוונים מסמלים את החושך, ההיפך מאור התורה המאיר את עיני ישראל.
ומאידך אומרת המשנה במסכת מגילה (ט:) "רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית", ומבארת הגמרא שם: "אמר רבי חייא בר אבא היינו טעמא, דכתיב יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת – יפיותו של יפת יהא באהלי שם", כלומר, הלשון היחידה בה הותרה התורה להיכתב מלבד לשון הקודש, היא דווקא הלשון היוונית.
חכמת התורה לעומת החכמות החיצוניות
כותב המהר"ל בספרו "נר מצווה": "כי כל ענין המלכות זה שהיו מבקשים החכמה, וכמו שהוא מבואר מן היונים, וכמו שיתבאר. ולכך היו נותנים דעתם על התורה ולבטל אותה מישראל, כי לא היו רוצים שתהיה החכמה, בפרט שהיא יותר חכמה והיא יותר עליונה מן החכמה האנושית שהיה להם, כמו שהיא התורה שהיא החכמה על הכל". עיקר הנקודה במלכות יוון היא חכמתם, חכמת יוון, פסגת החכמה האנושית.
לעומת חכמתם, חכמת התורה היא חכמה אלוקית, היא לא מתחילה מהשכל האנושי.
מסביר הפחד יצחק שכנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, יש את עשרת הדברות שבתורה. ולשתי מערכות אלו יש חכמה משלהן, חכמת המציאות החוקרת ומקיפה את המציאות העולמית, וחכמת התורה המבארת את עשרת הדברות הכוללות את תרי"ג המצוות. הראשונה ניתנה ב"מתן הכרח" – חוקי המציאות אינם תלויים בבחירה, והתורה ניתנה ב"מתן חירות", לימוד התורה וקיום המצוות תלויים בבחירה האנושית.
חכמת התורה היא נשמת ישראל, פאר האומה הישראלית היא חכמיה. בכך דומים וקרובים הם ליוון, שאף חכמיה הם פאר האומה.
אנו לא מתנגדים אל חכמת יוון, איננו מאוימים או נלחמים בחכמת הטבע, עד כדי כך שיכולה חכמתנו "להתלבש" בשפת חכמת הטבע, השפה היוונית.
אמנם מהו היחס בין החכמות הללו? ישראל מתייחסים אל שתי החכמות הללו כדברי הפסוק: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי". חוקות השמיים והארץ, אינם אלא כלי והכנה ל"בריתי", לחוקי התורה ולחכמתה.
יוונים לעומת זאת, המתפארים בחכמתם האנושית, אינם יכולים לסבול תפיסה כזו, וקוראים עליה מלחמה.
מברכים אנו על התורה "וְחַיֵּי עולָם נָטַע בְּתוכֵנוּ" – לעומת החכמה האנושית החוקרת את חוקי המציאות הקבועים, ולכן אף היא קבועה ומוגבלת כמותם, חכמת התורה נטועה בנו, וצומחת וגדלה מתוכנו, ויכולה לגדול ולצמוח עד אין סוף, ודברי התורה המתחדשים על ידי חכמי ישראל הופכים להיות חלק מן התורה ממש. הדבר בא לידי הביטוי המשמעותי ביותר בכוחם של חכמים לחדש מצוות, ומצוות אלו הופכות לחלק בלתי נפרד מן המצוות שחייבים אנו בהן, עד כדי כך שאנו מברכים על קיומם "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", באותה הלשון בה מברכים אנו על המצוות שנצטווינו עליהן בסיני. לכן מודגשת לשון זו דווקא במצווה שנתחדשה בחנוכה, המועד בו חוגגים אנו את הניצחון על היוונים שקראו תיגר על חכמתנו זו, ועל חלקנו בתורה – היוונים שרצו שנכריז ש"אין לנו חלק באלוקי ישראל".
בנוסף למלחמה ב"ציוונו", נלחמו היוונים גם ב"קידשנו במצוותיו", בקדושת ישראל.
מלמדנו הרב קוק זצ"ל בעין אי"ה (שבת ב,ז): "הניצחון שנתן ה' ביד עבדיו הכהנים שנתגברו על היוונים, שביקשו לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי כי אם לעקור את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם, שהם צריכים להיות על פי שורשי התורה, שתהיה הטהרה והצניעות המטרה הראשית בחיי המשפחה, ואחריהן יימשכו יתר המדות והדיעות הישראליות – זה שנאו עם היוונים, וראו בזה צר ואויב לתרבותם הם, שהעמידו לנס את עליצת החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות".
היוונים קידשו את החיים החומריים, את הנאות הגוף ופיתוחו. כפועל יוצא וכמסקנה מחכמתם החומרית, ראו הם את המציאות הגשמית כחזות הכול – אין דבר מלבד הטבע והחומר. החיים הישראליים המרוממים את הטהרה והצניעות, את טוהר המידות והדעות, נתפסו בעיני היוונים כאיום תרבותי, ולכן עמדו להילחם בקדושה זו, ביקשו לטמא את בית מקדשנו, ולנתק אותנו מקיום התורה והמצוות. ומבאר שם הרב שלכן מצוות החג היא "נר איש וביתו", המצווה שנתחדשה כנגד הניצחון על היוונים מתקיימת דווקא על ידי המשפחה הישראלית, הבית הישראלי הקדוש.
הניצחון על היוונים כפול הוא, כפי שכפלו חז"ל הלשון ב"על הניסים", שביקשו היוונים: "להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך" – לנתק אותנו מחכמת התורה, ולרוקן את חיינו מקדושת המצוות.
נתחזק בימים אלו ונוסיף תורה וקדושה, נוסיף זכויות להצלחת המלחמה, ונזכה בקרוב לראות כוהנים בעבודתם מעלים את נרותיה של מנורת הזהב בבית מקדשנו.
