דבר תורה לפרשת חוקת – בין עונשו של קורח לבארה של מרים

א. "האיש אחד יחטא" לעומת בארה של מרים

לאחר מותה של מרים הנביאה,  מספרת התורה שלבני ישראל לא היו מים לשתות (במדבר כ, א-ב): "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן." ומבאר שם רש"י את סמיכות הדברים על פי חז"ל: "ולא היה מים לעדה – מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים".

מקור דבריו במסכת תענית  (דף ט.):
"ר' יוסי בר' יהודה אומר שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן משה ואהרן ומרים, ושלוש מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה.

מתה מרים נסתלק הבאר שנאמר "ותמת שם מרים" וכתיב בתריה "ולא היה מים לעדה" וחזרה בזכות שניהן. מת אהרן נסתלקו ענני כבוד … חזרו שניהם בזכות משה. מת משה נסתלקו כולן שנאמר (זכריה יא, ח) ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד. וכי בירח אחד מתו? והלא מרים מתה בניסן ואהרן באב ומשה באדר! אלא מלמד שנתבטלו ג' מתנות טובות שנתנו על ידן ונסתלקו כולן בירח אחד".

למדים אנו מכאן שיש הנהגה אלוקית ביחס לכלל, הנגזרת מצידקותו וקדושתו של יחיד או יחידים, בלי קשר או יחס למעשיהם ולמדריגתם הפרטית של שאר הציבור, הנהנה מהנהגה זו.

ויש לשאול, במה שונה עובדה זו שכל עם ישראל זכה בזכותה של מרים, מתמיהתו של משה רבנו בפרשה שעברה, על כך שרצה הקב"ה לענוש את ישראל ולנהוג עם הכלל במידת הדין, כתוצאה מחטאו של יחיד.

כך קראנו בפרשת קורח (במדבר טז כ-כב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע! וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵ-ל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר: הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!", וברש"י (בחלק מהגירסאות): "אמר הקב"ה: יפה אמרת, אני יודע, ומודיע מי חטא ומי לא חטא".

רואים אנו שהיתה הווה אמינא של הקב"ה לנהוג עם הכלל במידת הדין כפי שהוא נוהג במידת החסד, ולהעניש את הציבור "עונש קולקטיבי", עד שהחליט להודות לדברי משה ולהעניש רק את היחיד. משה רבנו לא פירט בדבריו מדוע אין הנהגה זו ראויה בעיניו, אלא רק הביע תמיהה –  "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף", אך נראה שזו עיקר הטענה – בעיניים אנושיות, בעיני בשר, אין כל פשר להנהגה שכזו, ואין לנו אלא לתמוה כשאנו נפגשים עימה. כל ההנהגה של שכר ועונש מבוססת על הבחירה החופשית. הבוחר בטוב יקבל טוב, והבוחר במוטב יקבל את היפך הטוב. כיצד ייתכן אם כן שמעשי האחד ישפיעו על הנהגת ה' כלפי חבירו? מדוע זכה כלל ישראל לבארה של מרים, ולא הסתפק הקב"ה בגמול בצורה של "בִּרזה של מרים" או  "תמי 4 של מרים" באוהלה הפרטי?

ננסה לבאר הנהגה זו בשני אופנים.

ב. הטבע הרוחני של המציאות

ניתן לומר שאין בבארה של מרים משום שכר לכלל על מעשי היחיד, אלא הבאר היא תוצאה טבעית של מעשיה.   כפי שאם אדליק את האור בחדר, כלל הנמצאים בחדר יהנו מן האור, כך בעולם בו פועלת מרים הנביאה, מתברכת המציאות הגשמית ממעלתה הרוחנית. וכך כותב ה'נפש החיים' ביחס ללימוד התורה (ד, יא):
"והאמת בלתי שום ספק כלל. שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי חס ושלום אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום. וכן שפעת אורם או מיעוטו חס ושלום הכל רק כפי ענין ורוב עסקנו בה. לכן אנו מברכים עליה וחיי עולם נטע בתוכנו. כענין הנטיעה שנטיעתה כדי לעשות פרי להרבות טובה. כן אם אנו מחזיקים בתורה הקדושה בכל כחנו כראוי, אנו מנחילין חיי עד וממשיכים משורשה הנעלם למעלה מכל העולמות, תוספות קדושה וברכה ואור גדול בכל העולמות. זהו שנאמר במשלי רבתא: "מכל משמר נצור לבך" שלא תברח מדברי תורה. למה? כי ממנו תוצאות חיים – ללמדך שמדברי תורה יוצאין חיים לעולם."

התורה והמצוות מוסיפים חיים לעולם, ובמקרה זה הוסיפו מעשיה של מרים, מים לעולם. אך אין כל השפעה או יחס ישיר בין מעשיהם של אנשים שונים, כל אחד נידון לטוב או למוטב על פי מעשיו בלבד.

ג. רצון השם מתקיים על ידי הכלל ולא רק על ידי הפרט

אך ניתן לבאר בדרך שונה, שאכן האדם אינו נידון רק ביחס למעשיו שלו. המסילת ישרים מבאר במידת הפרישות, שאמנם איננו נדרשים להתנזר מן העולם והנאותיו, אך עלינו לדעת כי הנאות העולם עלולות להביא את האדם לחטא וריחוק מהשי"ת, לכן יש לקחת מן העולם רק את ההכרחי. ומידה זו נמצאת בתחילת הדרך אל מדרגת החסיד, אחרי שסיים לבאר את המידות הנצרכות כדי להיות צדיק.

שואל שם  הרמח"ל (פרק יג): "ואם תשאל ותאמר, אם כן, איפוא, שזה דבר מצטרך ומוכרח, למה לא גזרו עליו החכמים כמו שגזרו על הסייגות ותקנות שגזרו?" ועונה: "הנה התשובה מבוארת ופשוטה, כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה (בבא קמא עט, ב), ואין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים.

אך השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו יתברך, ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יוכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה כי בזה בחר ה', שכיוון שאי אפשר לאומה שתהיה כולה שוה במעלה אחת, כי יש בעם מדרגות מדרגות איש לפי שכלו, הנה לפחות, יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה, ועל ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו. וכענין שדרשו ז"ל בארבעה מינים שבלולב (ויקרא רבה ל, יב): יבואו אלה ויכפרו על אלה. וכבר מצאנו לאליהו זכור לטוב שאמר לרבי יהושע בן לוי במעשה דעולא בר קושב (ירושלמי תרומות, ח): כשהשיבו, ולא משנה היא? אף הוא אמר לו, וכי משנת חסידים היא."

הקב"ה משרה שכינתו על עם ישראל על פי מדרגת הכלל, המורכבת ממדרגות שונות. לא כולם יכולים ולא נדרשים להיות חסידים. אמנם המשתדלים ומגיעים למעלה זו, מעלים גם את מדרגת הכלל כולו. בזכות מרים עולה מדרגתם של כלל ישראל להיות זכאים לבאר הניסית המלווה אותם במדבר.

ד. כוונת החסידות – לזכות הדור כולו

חוזר הרמח"ל על עיקרון זה בפרק המבאר את מידת החסידות, ומוסיף שזו הכוונה הנדרשת מן החסיד בעבודתו. כלומר, לא רק שכך השי"ת מתייחס אל הכלל מצידו, אלא שכך החסיד צריך שיתכוון, שאין הוא עמל על רק על מדרגתו הפרטית, אלא הוא "מושך אחריו" את כלל ישראל, וממילא מזכה את כולם בהנהגת החסד שתגיע כגמול ותוצאה של מעשיו. וכך הוא כותב (פי"ט): "ואמנם עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא: טובת הדור. שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא עניין הכתוב (ישעיה ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפרותיו. וכן אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט"ו): "היש בה עץ" (במדבר י"ג) – "אם יש מי שמגין על דורו כעץ". ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): "יבואו אלה ויכפרו על אלה", שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באובדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם לכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו וגם בתפלתו בפועל, דהיינו: שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריא על הדור כולו.

שנִזכה ונזַכה.

 

 

 

 

 

 

מאמרים אחרונים
תמונה של אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.