נאמר בתחילת הפרשה (במדבר ה, ב) – "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ."
ומבאר רש"י – "פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן.. הצרוע נשתלח חוץ לכולן , הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים , וטמא לנפש מותר אף בשל לויה , ואינו משולח אלא משל שכינה, וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות בפסחים".
בפתח דברינו אתן סימן לזיכרון לדבר התורה ששלוש שלשות לפנינו: שלושה טמאים, משולחים משלוש מחנות, ושלוש שאלות על מצווה זו.
מדברי רש"י עולה השאלה הראשונה – מה עניינו של פסוק זה? הרי ידענו כבר דינים אלו של שילוח כל אחד מן הטמאים מכל אחד מן המחנות, מפסוקים אחרים. והפסוק כאן לא רק שאינו מוסיף, אלא לכאורה עשוי לבלבל – שכן 3 הטמאים לכאורה מצווים להשתלח מן "המחנה" האחד, עד שהוצרכו חז"ל לבאר מצווה זו על פי פסוקים במקומות אחרים.
א. מסביר הספר החינוך מצווה שסב – "וכבר כתבתי כי בהכפל האזהרות במצוה, הוראה קצת בחומר המצוות, שהשם חפץ בטובת בריותיו והזהירם וחזר והזהירם עליה, כדרך בני אדם יזהירו זה את זה הרבה פעמים בכל דבר הצריך להם צורך רב, ואם אמנם שמצינו גופי תורה נאמרו ברמז, הכל בטעם נכון".
ב. מבאר הכלי יקר (וכעין זה כתב הרמב"ן) – "וסדר שילוח זה מסכים לדברי המדרש (נשא ז י) האומר וישלחו מן המחנה כל צרוע זה ע"ז כו', וכל זב זה ג"ע כי הוא בא משכבת זרע, וכל טמא לנפש זה ש"ד כו'… אחר שסידר המשכן על מכונו והשרה שכינתו ית' בתוכם בא להזהירם שלא יסבבו סילוק השכינה ע"י ג' ראשי עבירות אלו המסבבים החורבן, ע"כ ציוה לשלוח מן המחנה כל צרוע, וכל זב, וכל טמא לנפש".
עוד יש לשאול, כיצד בפועל מתקיימת מצווה זו? האם ייתכן שהמצווה על כלל ישראל (ותתקיים ע"י שלוחי בי"ד), או על כל אחד מישראל לדאוג שלא יימצאו טמאים במקום שבו אסורים בכניסה אליו? כיצד ניתן לדעת מי טמא? בשו"ע כמובן לא מוזכר דין זה, וגם הרמב"ם (ביאת מקדש א,ג) לא פירט מעבר ל"מצוות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש שנאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".
השאלה השלישית – האם זו דרכה של תורה, לדחות טמאים וחוטאים אל מחוץ למחנה? האם אין לנו אחריות לקרבם ולתת להם תחושה של שייכות?
בחינוך של כיתה יש לעיתים התלבטות מה לעשות אם תלמיד ש"מקלקל" את חבריו. האם לנסות לקדם אותו ובכך לסכן את חבריו, או "לוותר" עליו כדי להציל את הכיתה. אך האם בעם ישראל שייך מושג של "לוותר" על יהודי? האם הקב"ה מצווה אותנו להוציא אותם מהכיתה?
יש ווארט ידוע על מה שאומרים אנו בברכת השכיבנו "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו", שמלפנינו מנסה היצר להחטיאנו, ומלאחרינו – לאחר החטא, מנסה היצר לייאש אותנו שאין לנו תקווה לשוב, שכבר איבדנו חלילה את הקשר להשם ולעבודתו.
החפץ חיים פירסם לפני כ150 שנה ספר הדרכה לחיילים היהודים שגויסו לצבא הרוסי, ובתחילת הספר הוא מעודד אותם ממש בנקודה זו.
וכך כתב (מחנה ישראל לחפץ חיים, פרק א) – " יש מהם שסיבת התרשלותם הוא שרואין שעל איזה ענינים הם מוכרחין לעבור את גדרי התורה ונדמה בנפשם שהקב"ה כבר סילק אותם מעל פניו וכבר ירדה מדרגתם מכלל שאר אומה הישראלית העם אשר בחר ה' לחלקו ונפטרים עוד לקיים מצות התורה…
דע קורא נעים כי מין יצה"ר זה של כת ראשונה לא חדש הוא וכבר היה לעולמים… ע"כ צריך שידע איש הצבא שלא נופל ערכו עי"ז מבראשונה בשום דבר ואפילו במוכר עצמו לנכרי או לעקר שבודאי איש נבזה הוא בעבור זה כי הלא ידע שבודאי יבטל על ידי זה פעמים הרבה מדיני התורה אפ"ה בארה לנו התורה כמה פסוקים בזה בסוף פרשת בהר שה' הוא אלוקיו עדיין כמו שכתוב אחר פרשת מוכר עצמו לנכרי כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו' אני ה' אלהיכם ונאמר אחריו לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם וגו' ופירש"י (והוא מהתורת כהנים) כנגד הנמכר לעובד כוכבים ומזלות והכתוב מדבר שלא יאמר הואיל ורבי עובד ע"ז אף אני כמותו הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו לכך נאמרו מקראות האלו עכ"ל ועל אחת כו"כ בזה שלא מכר את עצמו ברצונו רק שנפל גורלו שיהיה הוא לעבודת הצבא בודאי אין לו ח"ו שום פחיתות בעבור זה".
נראה לי ששלוש השאלות מתורצות יחד. הציווי לדאוג לקדושת וטהרת המחנה מוטל על הטמאים עצמם.
מובא בספרי (הובא ברמב"ם עשה ל"א, המצווה בה אנו עסוקים) – "הרי זו אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה".
כלומר, לא רק שאיננו מעבירים להם מסר של דחיה והוצאה מן המחנה, אלא אנו אומרים להם שהאחריות לתיקון ולשמירה אל המחנה נמצאת אצלם. התורה מוסיפה על האיסור הפרטי שלהם להיכנס למחנה, גם עשה של שמירת המחנה בשם כל ישראל. בכך אנו מחזקים אותם ומקווים שייכנסו חזרה אל המחנה, טהורים וקדושים.
