מה עניינו של מנהג ה'שלום זכר'?
מובא בסידור היעב"ץ שבאים אנו לנחם את התינוק על התורה ששכח, ועושים סעודה על התחלת התורה ושמירתה – השבת, שגם בה נאמר זכור.
וחשבתי לבאר, שמה שיש לנחם את התינוק הוא לא על צער פרטי, אגואיסטי, על איבוד מדרגתו הפרטית, אלא יש כאן צער על כלל המציאות. התינוק שרוי בצער בעקבות המעבר החריף שבין המציאות הרוחנית של בהירות ידיעת התורה, מצב שהוא כולו נשמה, אל מצב שבו הוא נמצא תחת ממשלת החומר, שמצידו באה השכחה.
בראשית המפגש של התינוק עם העולם עלול הוא לשקוע בייאוש- הכול חומר, אין שום יחס אל המציאות העליונה והאידאלית שהוא הכיר עד עכשיו (כמובן שמלבד הנחמה לתינוק עצמו, הסעודה הזו באה לעורר את עצמנו להתבוננות הזו). איך יתכן כזה העלם, כזה ריחוק מהקודש?
הנחמה היחידה האפשרית היא המפגש עם השבת. עם ה'שבע' של המהר"ל, מתחדש לו שהמציאות החומרית הזו היא למעשה כלי אל הקודש, חומר לצורה. יש תקווה, יש עם מה לעבוד, יש את מה לרומם, "אשר ברא אלוקים – לעשות".
וזו לא נחמה של "גם כאן בסדר, אפשר לסבול את זה", אלא שמסבירה השבת לתינוק שזהו המבוקש, שהמצב הקודם שהוא הכיר הוא רק חצי מהתמונה, שהתורה אמנם קדמה לעולם, אבל "סוף מעשה במחשבה תחילה", העולם הוא שיא התוכנית של הבריאה.
ויש מציאות של קודש כבר בהווה, יש נקודה על ציר הזמן, הממשי, הגשמי, שהיא קודש. ובנוסף היא גם זכר לבריאת העולם בעבר, ומעין עולם הבא, ההולך ובא.
ואיך נוצר הפלא הזה, איך נכנס הקודש אל העולם החומרי הסגור הזה? השבת קביעא וקיימא, השבת לא "נכנסה" לעולם אלא היא עצמה חלק מהבריאה, היא השלמת הבריאה. כדי להוסיף הופעה של קודש בעולם, ליצור מציאות קדושה, צריך את השמונה. השמונה הוא הקדושה הנבדלת. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אין חומרי מקדש את עצמו. לשם כך אנו נזקקים לעזר אלוקי, כפי שמתבאר במידת הקדושה במסילת ישרים, שלעומת כל המידות שהן תוצאת ישירה של השתדלותו של האדם, את הקדושה לא יוכל העובד להביא על עצמו, כאן צריך התערבות אלוקית.
היכן מצינו את העיקרון הזה?
ראשית, במצוות המילה. חתימת התינוק באות ברית קודש שייכת ביום השמיני דווקא. התוצאה תהיה מציאות של "שבע", בגופו של היהודי מופיע הקודש. אך היצירה הזאת, ההכנסה של הקודש אל תוך המציאות, נזקקת היא אל השמונה.
כך הוא גם בפרשתנו.
השראת השכינה במעשה ידינו, במשכן, מתרחשת ביום השמיני.
וכן התורה שניתנה ביום החמישים, ומסביר המהר"ל ("תפארת ישראל" פכ"ה) שהיום החמישים נבדל מספירת שבעה שבועות, כראוי למעלתה הנבדלת.
אך בסופו של דבר אנו חוזרים אל השבת, תפקידנו בעולם הוא השבע ולא השמונה.
