הדרן על הלכות שבת

לרפואת הרב צבי ישראל בן ייטע פייגא והרב אליעזר ליפא בן חיה בתוך שאר חולי ישראל

נעיין בקצרה בסוגיה ממלאכת בורר, וממנה נלמד עקרון חשוב הנוגע לכל המלאכות שנאסרו בשבת.

א' תנאי הברירה המותרת

כפי שאנו מוצאים במלאכות נוספות, גם במלאכת בורר יש אופן האסור מן התורה, יש אופן שנאסר מדברי חכמים, ויש אופן שהותר לכתחילה. כדי שמותר יהיה לברור לכתחילה, בדרך כלל צריך שיתקיימו כל שלושת התנאים הבאים:

  • ברירת אוכל מתוך הפסולת.
  • ברירה ביד, ולא בכלי המיוחד לברירה.
  • ברירה סמוך לאכילה – 'לאלתר'.

כך מבואר בתחילת סימן שי"ט בשולחן ערוך, העוסק במלאכת בורר.

בשני הסימנים הבאים בשולחן ערוך אנו מוצאים שתי הלכות היוצאות מן הכלל הזה, באופן שנראה לכאורה תמוה:

ההלכה הראשונה מתייחסת למציאות בה אין אפשרות אלא לברור בדרך של אוכל מתוך פסולת – ואז הברירה אסורה, ואילו ההלכה השנייה מתייחסת למצב בו ניתן לברור רק פסולת מתוך אוכל, ושם הברירה מותרת

ב' סחיטת בוסר

בסימן ש"כ, העוסק באיסור סחיטה בשבת, מופיעה הלכה הנוגעת להלכות בורר (סעיף ה'): "יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהוּא הַדִּין לְבוֹסֶר שֶׁמֻּתָּר לְסָחֲטוֹ לְתוֹךְ הָאֹכֶל, וְרַבֵּנוּ תָּם אוֹסֵר בְּבוֹסֶר [הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה (טוּר)]".

הסעיף עוסק בשאלה האם מותר לסחוט ענבי בוסר לתוך מאכל. לרוב הדעות אין בכך איסור סחיטה, שכן סחיטה לתוך אוכל מותרת, אך נחלקו האם יש כאן בורר, שכן על ידי הסחיטה למעשה מפרידים בין האוכל והפסולת.

כפי שלמדנו לעיל, ברירת אוכל מתוך הפסולת היא אחד מתנאי ההיתר, לכן כותב כאן הט"ז שהאיסור שבדברי רבנו תם הוא דווקא כאשר נעשית הסחיטה על מנת לאכול לאחר זמן, אך אם נעשית היא לצורך שימוש מידי, היא תהיה מותרת.

המשנה ברורה מביא את דברי המגן אברהם, שחולק על הט"ז: "והמגן אברהם השיג על זה, דהא דמותר שם – משום שאין דרך ברירה באוכל מתוך פסולת, מה שאין כן בזה דרך ברירתו הוא דאי אפשר בענין אחר… ועיין בביאור הלכה שכתבנו דנכון להחמיר כדעת המגן אברהם".

מסביר המשנה ברורה (ומכריע שיש להחמיר כדעה זו), שההיתר לברור אוכל מתוך פסולת קיים רק כאשר קיימת האפשרות ההפוכה של ברירת פסולת מתוך אוכל. בסחיטת המיץ מתוך הבוסר, אי אפשר להוציא את הפסולת מתוך האוכל, ולכן סחיטה זו נאסרת.

ג' קילוף שומים ובצלים

בסוף סימן שכ"א, העוסק בהלכות שונות הנוגעות לתיקון מאכלים, כותב הרמ"א: "אָסוּר לִקְלֹף שׁוּמִים וּבְצָלִים כְּשֶׁקּוֹלֵף לְהַנִּיחַ, אֲבָל לֶאֱכֹל לְאַלְתַּר, שָׁרֵי (וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן שי"ט)".

על אף שהקילוף נעשה על ידי הסרת הפסולת מן האוכל, מתיר הרמ"א לקלוף לצורך מיידי.

ומבאר זאת הביאור הלכה (ד"ה לקלוף): "ולכאורה יש לדקדק, דכיוון דקולף בכלל בורר הוא, ליתסר (=להיאסר) אפילו לאכול לאלתר, דהא מי שקולף תפוחים ושומים ובצלים נוטל הפסולת ומניח האוכל, וכבר נתבאר לעיל בסימן שי"ט דפסולת מתוך אוכל אפילו לאלתר חייב! ונראה דכיוון דאי אפשר בעניין אחר ודרך אכילתו בכך לא מקרי פסולת מתוך אוכל שאינו אלא לאכול התוך וכל שהוא לאלתר שרי אבל להניח אסור דלא עדיף מאוכל מתוך פסולת [מאמר מרדכי]". 

כיווןשאי אפשר להוציא את האוכל מתוך הפסולת, וכדי להגיע אל הפרי שבתוך הקליפה מוכרחים אנו להסיר את הקליפה, הברירה מותרת אף באופן זה.

ד' דרך אכילה ודרך ברירה

כדי שמותר יהיה לברור, על הברירה להיות 'לא מקצועית', אלא שתיעשה תוך כדי אכילה.

התנאי של אוכל מתוך פסולת מהותי יותר מהשניים האחרים, שהם טכניים יותר. הוא מגדיר את אופי הברירה, האם היא חלק מהאכילה – שהיא לכשעצמה ודאי פעולה מותרת, או שהיא תיקון האוכל, שהוא באופיו 'מלאכה', ואסור בשבת.

ראינו שבמצבים בהם אין שתי אפשרויות, ברירה של האוכל או ברירה של הפסולת, אין בקיומו או באי-קיומו של תנאי זה כדי להגדיר את אופיה של הברירה.

כיצד אם כן מכריעים בלעדיו?

העיקרון העולה מדברי המשנה ברורה בשני המקומות שהבאנו הוא –  יש להתבונן בכל מקרה שכזה לגופו, ולבחון מהו אופיו. וכך עשו הפוסקים בסוגיות הנ"ל.

קילוף פרי סמוך לאכילתו מוגדר לדעת הרמ"א הנ"ל כ'דרך אכילה', ודי בשני התנאים הנותרים כדי להבחין שזו דרך אכילה. סחיטת ענבי בוסר לדברי רבנו תם אינה פעולה הנכללת במהלך של אכילה אלא היא באופיה הכשרה לאכילה (אולי כי לרוב לא נדרש האדם לסחוט משקה כחלק מהסעודה או האכילה, אלא רק בשלב של הכנות מוקדמות), ולא יועילו התנאים הנוספים, ואף לא העובדה שבפועל יוצא האוכל מן הפסולת, וכנ"ל.

ה' מלאכת מחשבת אסרה תורה

אנו פוגשים כאן עיקרון בסיסי החורז את כל מלאכות שבת – מה שנאסר הוא מלאכה שיש בה תיקון והכשרה לצורך שימושו של האדם. הכלל שקבעו חז"ל הוא "מלאכת מחשבת אסרה תורה", אין המלאכה מוגדרת רק על פי התוצאה (כפי שיש למשל בדיני נזיקין), שעל ידי פעולת האדם בסופו של דבר האוכל והפסולת מופרדים, אלא יש משקל וחשיבות לאופי העשייה ומהותה.

מניין למדו חז"ל (במסכת חגיגה) עיקרון זה? ממלאכת המשכן (כך כותב רש"י על מסכת חגיגה י' ע"ב: "מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב").

מהו היחס והדמיון שבין מלאכת המשכן לבריאת העולם, המוביל לכך ששביתה ממלאכות אלו היא המבוקשת מאיתנו כדי להידמות ל"שבת וינפש" של בורא העולם?

בבריאת העולם יצר הקב"ה מציאות גשמית, ובתוכה ברא את האדם. על האדם מוטל לגלות כיצד הבריאה היא כלי ומסגרת, המכילה את הקודש.

על האדם, שלבש צורה של עם, הוטל להקים משכן. "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" – נצטווינו לבנות בית קדושה לה', ליצור כלי ובית לקדושה בתוך העולם, לבנות מסגרת של מקום שבמרכזו ארון הברית והתורה.

"אשר ברא אלוקים לעשות" – ברא, כדי שאנו נעשה כעין מעשיו. בבנייה זו של המשכן הגענו לשיא הדמיון לבורא, יצרנו כלי ומסגרת לקדושה.

 לכן אנו למדים את כללי השביתה שהיא מעין שביתת הבורא בשבת, מאותן המלאכות שנדרשו לבניין המשכן.

"שבת קביעא וקיימא". איננו יוצרים את קדושתה של השבת במנוחתנו, כל תפקידנו הוא לשמור אותה בקדושתה, להצטרף לשביתה האלוקית.

יהי רצון שנזכה לשמור את השבת כדבר ה', ונדע כי מאיתו היא מנוחתנו, וימנע מנחלתנו כל משחית ומגיפה.

מאמרים אחרונים
Picture of אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.