המצוות – נועם או עול?

לזכרה של סבתא מלכה ז"ל ניסן התשפ"ב

א. החירות והטבעיות של המצוות

במשנה בפסחים (י, ה) מפרטים חז"ל את שיש לומר בליל הסדר (לפני שהיה נוסח של הגדה כפי שיש לנו היום), ושם כתוב: " לפיכך אנחנו חייבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס, למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה.".

אך מהי חירות זו, הלזה ייקרא חירות?

שמעתי השבוע מר' אשר וייס שליט"א שיש פסוק המופיע ארבע פעמים בהגדה של פסח – " וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". כמובן שחזרה זו מלמדת שטמון בפסוק זה רעיון מרכזי המבאר את עניינו של ליל הסדר. מהו רעיון זה? הוא מבאר את תכליתה של יציאת מצרים. מפרש רש"י: "בעבור זה – בעבור שאקיים מצוותיו, כגון פסח ומצה ומרור הללו". פסח, מצה ומרור המונחים לפנינו, הם דוגמאות למצוות, "כגון". יצאנו ממצרים, כדי לקבל תורה ומצוות.

התורה אומרת (ויקרא כה): " כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם".

אם כן, לכאורה החלפנו עבדות אחת בעבדות אחרת, מה הרווח בזה?

אלא, שאין עבודת השם כשאר כל 'עבודת עבד'. התורה והמצוות אינן שיעבוד חיצוני שנכפה עלינו, אלא גילוי של טבענו ועצמיותנו.

התורה אומרת (דברים ל):

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

על פסוקים אלו יש משל מפורסם של המגיד מדובנא (משלי יעקב נצבים תי"ג) :"המשל בזה לאחד בא מן הדרך ערב שבת עם חשיכה, ויהי הוא בא אל עירו וירוץ מהרה לביתו, והחפצים הניח ביד הבעל עגלה, ויבוא אל ביתו וימהר וישלח נער אחד אל הבעל עגלה להביא משם את אגודתו. והנער הלך והביא ונכנס אל היכל הסוחר ויאמר, הנה הבאתי אגודתך, ובתוך הדברים הוא מקנח את פניו בכנף בגדו מזיעת אפו ומדבר בקוצר רוח מאד. ויאמר אליו הסוחר איה אגודתי אשר הבאת, ויאמר הנחתיו בחדר החיצון, ויאמר העשיר מה שהבאת – לא שלי הבאת, מי יודע של מי הוא. ויאמר הנער, לך נא ראה בחדר – ודאי שלך הוא. ויאמר, אין לי מהצורך ללכת ולראות, כי הלא עיניי רואות בך הזוהמא הגדולה וזיעת אפיך, הלא אגודתי אגודה קטנה וקלה – אין בה במה להזיע.

הנמשל, זה ממש מוסר חכמה נגד קצת המתחדשים ומראים בעצמם יגיעה בעבודתם, אמר אליהם 'ולא אותי קראת יעקב', יען 'כי יגעת בי ישראל', הלא בעבודה שלי נאמר 'כי קרוב אליך הדבר מאד' כו'. ומה זה יגעת, מדוע אתה עיף ויגע כל כך?".

ראינו אם כן שהתורה והמצוות הן דבר נעים ופשוט.

ב. הטורח והעמל במצוות

אמנם ממקורות רבים נראה אחרת.

המסילת ישרים (פ"ט) כותב: "צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח".

ועל הפסוק הנ"ל מפרשת ניצבים, שלכאורה מדגיש דווקא את הקלות והנעימות של המצוות – "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה", בא רש"י ו"מקלקל את החגיגה": "שאילו היא בשמים, היית צריך לעלות אחריה ללומדה".

כלומר, אין במצוות פטור של "קשה מידי", אפילו טיפוס לשמיים עשויה להיות דרישה שנצטרך לבצע.

ובנוסף, ראינו לעיל שעבודת השם נקראת עבדות. וכן מניסיוננו, המצוות דורשות לעיתים טורח ומאמץ, ויציאה מאיזור הנוחות. כיצד אם כן ניתן לומר ל כך "קרוב הדבר מאוד", ו"לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל"?

למעשה שני הצדדים קיימים.

כמו שנהוג לכתוב בהזמנות לבר מצווה "בהיכנסו לנועם עול מצוות", שני הצדדים חיים זה לצד זה בשלום, הנועם והעול.

וכיצד משכינים שלום זה, איך יכול העול העבדותי הזה להיות גם נעים?

מסביר הרב קוק זצ"ל (מוסר אביך ב, א): "תנאי גדול התנה החסיד בחובות הלבבות עם הנפש שתתרצה לקבל מרירות הסם. וזהו דבר מוכרח מאד, וכל-זמן שיאמר לעצמו שלום שלום, ורק בנועם לבד ילך באורח סלולה, הוא קרוב אל המכשול, כי יותר יש לחשוד את הדמיון, שמפני שאיני חושש כל-כך אם לא יעזוב הדרך הרע, מתוך כך אינו מצטער בקרבו, משנאמר שתכף ומייד מבין ומכיר את השביל הטוב איך להנצל. ומכל מקום, אחרי הרצון והקבלה לסבול מרירות הסם, אין זה דבר מוכרח שיהיה דוקא סם מר, כי הרבה סמים מתוקים ישנם, ועכ"פ שאין מרירותם גדולה. וביותר באהבת הבריאות יומתק הסם אצל המקבל."

מסביר הרב שאם התנאי של האדם בקיום המצוות הוא "רק בנועם יילך", זה לא יכול לעבוד. מוכרח הוא להסכים אף לקושי וטירחה, אך לאחר שקיבל על עצמו את המחויבות הזו, לעבוד גם כשיידרש ממנו עמל וטורח ומרירות, אפשר שלא ייתקל כלל במרירות.

וכדברי רש"י, נכון שהפסוק אומר שלא בשמיים היא, אך עליך להיות מוכן לטפס לשמיים אם תידרש לכך.

אבות (ג,ט): " הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת."

רבנו יונה שם: "אבל יש לשאול איך אפשר להיות מעשיו מרובין מחכמתו ואם אינו יודע התורה והמצות וכי יש לו לעשות המעשים האלו על מה עשאם. אלא שזו המשנה דברה לפי עצה טובה נאה ומקובלת שיש לו למי שאינו יודע שלא יאבד נפשו ושיקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסור מהן ימין ושמאל כאשר ידעם ועל פי התורה אשר יורו אותו ועל המשפט אשר יאמרו לו יעשה ומיד שקבלה זו יקבל על עצמו בלבב שלם ובנפש חפצה מעלה שכר כאלו קבל עליו כל המצוות. ועל דרך זו אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו כי אף מי שאינו יודע ואינו עושה נקראין מעשה על שם כי יש לו שכר עליהם כאלו עשאם מפי הקבלה. וכן מפורש באבות דר' נתן (כב.) דתנן התם. כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר נעשה ונשמע. שהקדימו ישראל העשייה לשמיעה והיה להם לומר נשמע ונעשה כי קודם שיוכל לעשות את המעשה צריכין לשמוע מה יעשו, אלא שקיבלו עליהם תחלה לעשות כל אשר יצוה עליהם וישמעו ומיד קיבלו שכר כאלו עשאם".

אף רבנו יונה חוזר על העיקרון הנ"ל, צריכה להיות קבלה של העבדות, הבנה של המחויבות והחשיבות. שהיא חשובה לא פחות מעצם העשיה, והיא קודמת לעשיה, הקדימו נעשה – קבלה והתחייבות – לנשמע.

וכן הדבר בהמשך דברי המסילת ישרים שהבאנו לעיל: "צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח. ולא ינהג בעצמו, אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם… וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר אכילתם בחיפזון ושינתם עראי ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב… וכשירגיל עצמו על זה הדרך, ימצא העבודה קלה עליו ודאי, כיון שלא יחסר בעצמו ההזמנה וההכנה אליה".

לאו דווקא הכנה טכנית, אלא הכנה של ידיעה והכרה – אני מחוייב בעבודה זו, זו העבודה שלי, כל שיידרש ממני אעשה. ומכאן והלאה תהיה העבודה קלה. אין כאן מישהו שמציק לי עם משימות מעצבנות ומגביל את חירותי לעשות את מה שאני רוצה לעשות, אלא אני מצהיר שזה מה שאני רותה לעשות, לקיים את מצוות הבורא.

הדברים מתחברים לנקודה שתמיד הרשימה אותנו אצל סבתא מלכה זכרונה לברכה.

בנושאים שהיו חשובים לה היא לא חסכה במאמצים, לא ויתרה לעצמה למרות שהיו לה תירוצים אובייקטיביים שלרוב האנשים היו מספיקים כדי להעדיף להישאר בבית.

המרכזיות של המשפחה בחייה, היא החליטה להמשיך את העץ המשפחתי שלה שנגדע ברובו בשואה, וראתה בזה את מרכז עולמה. לקחת אוטובוס או רכבת בגיל 90 ולנסוע לירושלים או לבאר שבע, או אפילו רק לנסוע לקניון בפתח תקווה, לא נראה לה מאמץ גדול מידי, כי היא הולכת לפגוש את 'הנחת שלה', הנכדים והנינים.

כשרצתה לטוס לחו"ל לנפוש, לא ראתה כל בעיה בגילה המופלג ובקושי שלה ללכת, או בכך שאינה מכירה את שארי חברי הקבוצה.

גם בקיום מצוות, היתה מטריחה את עצמה ללכת להתפלל בבית הכנסת בנחלים, גם בגיל בו המתבונן מהצד בהליכתה היה ודאי חושש מאוד לסיכוי שהיא תגיע ליעדה בשלום.

כשכבר קשה היה לה לצאת מהבית, עדיין לא ויתרה על הרצון לשמוע שופר, ושאר מצוות שהיתה יכולה לזכות בהן.

יהי זכרה ברוך.

מאמרים אחרונים
Picture of אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.