מכתב ששלחתי לרב רחמים פרשה שליט"א, דיין בבית שמש, כתגובה לדברים שכתב ביחס לתפילת ערבית בערב שבת מבעוד יום.
ברוך ה' יום יום – בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו
אף שהניח כת"ר את העניין בצ"ע, הבנתי מדבריו שנטה לומר שמי שהקדים להתפלל ערבית בימות החול, ייחשבו התפילה וברכותיה ליום בו הוא עומד, ואילו בשבת יחשבו הן למניין הברכות של יום השבת, מצד מה שהמשיך עליו את קדושת השבת.
ולי הקטן נראה לדבר פשוט שתפילת ערבית וברכותיה יחשבו תמיד ליום הנכנס, בין בחול ובין בשבת, ומבלי להזדקק לעניין קדושת השבת. ואכתוב את הנראה לעניות דעתי.
מצינו דיון בשאלה האם הזמן שלאחר שהתפלל ערבית נחשב כלילה או כיום, בהלכות שונות מתחומים שונים.
אפשר שיש לחלק בזה בין דיני דאורייתא לדרבנן, וכפי שהביא כת"ר מהב"י (בהע' 22). ומצינו שאף בדיני דאורייתא יש מקום להתייחס לזמן זה לחומרא כלילה, כפי שהביא הרמ"א ביו"ד קצ"ו סע' א' מתרומת הדשן שאם התפללו הקהל ערבית, שוב איננה יכולה להפסיק בטהרה (אמנם להלכה קי"ל להקל בזה). והביא שם תרוה"ד (א, רמח) דיני תורה נוספים בהם שייך להחמיר כך. וכתב ע"ז בשיעורי שבט הלוי: "אין זה מדאורייתא… שהכול תלוי מן התורה ביום ובלילה ממש, אלא שכיוון שעשינו כלילה בידיים אין לעשותו שוב כיום".
עכ"פ אתייחס בדבריי לשאלה מצומצמת יותר ולא אדון לגבי כל פרק הזמן שמתפילת ערבית ואילך (וכפי שהביא בזה כת"ר מחלוקת אחרוני זמננו), אלא רק לגבי מנין ברכות התפילה עצמה, לאיזה יום חשבינן להו. וכפי שהקדמתי, נראה לי שיש להחשיבם ליום הבא, וזאת משתי סיבות, שאפשר שהן שני צדדים של אותו המטבע.
א. זמנה של סיבת החיוב
בחיוב זה של מאה ברכות מצינו גדר מחודש. בין כל הברכות שמברך האדם ביום, כאשר לכל ברכה יש סיבת חיוב עצמית משלה, עליו לדאוג שלא יפחות ממאה ברכות. אך אין בכוחו של חיוב זה להוליד ברכות חדשות, או לחייב מעשה שיגרור ברכה. כך שבברכה אחת מקיים האדם שתי מצוות: החיוב המסוים שבברכה זו, ואחד חלקי מאה מהחיוב לברך מאה ברכות. תמיד 'יצטרף' הקיום של מאה ברכות לחיוב נוסף. חיוב זה הוא מעין 'חיגר' המוכרח שירכיבוהו על כתפיו של חיוב אחר. (מעניין כיצד קיים דהמע"ה דין זה, לפני שתקנו חכמים י"ח ברכות ושאר ברכות הנהנין).
דוגמא רחוקה לדבר מצינו בדברי רשב"י במנחות (צט:) שבקריאת שמע שחרית וערבית מתקיים "והגית בו יומם ולילה", שבקיום מצווה אחת מתקיימת ממילא מצווה נוספת. אמנם שם מדובר כמובן על שיעור למטה, מ"והגית" ניתן ללמוד חיוב רחב יותר, לעומת החיוב לברך מאה ברכות שאיננו מוליד את חיובן של מאה הברכות שאנו מברכים בכל יום, ואף לא ברכות נוספות מעבר למאה.
אם כנים דברינו, מסתבר שכאשר החיוב הבסיסי של הברכה מקורו במצווה השייכת למחר, לא יוכל הקיום דממילא שמצטרף אליו, לפוטרו מחיוב השייך ליום הקודם. ומלשון הטור (או"ח סי' מו): "בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקודש ותקן להם לישראל ק' ברכות. ועל כן תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו, להשלים ק' ברכות בכל יום", משמע שתיקנו חכמים כל סדר הברכות כדי לסדר לאדם מאה ברכות בכל יום. אפשר שאין כאן שני חיובים נפרדים, אלא שהברכות השונות נתקנו כדי להשלים מאה ברכות ורק חיוב אחד יש כאן, ואם כן ודאי שתתייחס כל ברכה רק אל היום אליו היא שייכת.
ב. מניין שיש לברך מאה ברכות בכל יום?
בדין זה של מאה ברכות ביום, מצינו מקור (באסמכתות שבדברי חז"ל) למניין המאה, אך לא לזמן החיוב.
ונראה שתיקנו חז"ל כחלק מהמסגרת הבסיסית של עבודת ה' – היום, שנברך בו מאה ברכות. כפי שאנו מניחים תפילין בכל יום, ומתפללים ג' תפילות בכל יום, כך צורת היום של עבודת ה' תהיה כזו שיש בה מאה ברכות. הסבר זה למדתי משיעור של ר' אשר וייס (אינני זוכר באיזה נושא, אך מצאתי את הדברים כתובים באתר של שיעוריו, בהערה על שיעור "בענין התפילה על החולים"):
"הנה בסברת הרמב"ם דכתב דמצות התפילה נוהגת בכל יום… בפשטות נראה היה דנקיט הרמב"ם דכלל יש בדבר, היינו, דכל המצות שבגברא (לאפוקי אותן המצוות דחיילי אאדם משום ענין מסוים או זמן המתחדש, כרגלים, שמיטה ויובל, מזוזה התלויה בבית, שחיטה מהבשר שבדעתו לאכול, וכדומה) תלויים בסדר היום, דמאחר וציותה התורה עליהם ולא פירשה בהם זמן ע"כ זמנם בכל יום, דאל"ה אימתי. כיו"ב הוסיף הרמב"ם וכתב עוד בפרטי המצות שבריש הל' תפלה "יש בכללן שתי מצות עשה וכו' שנייה לברך כהנים את ישראל בכל יום" ואף בזה הטעם דכיון שהוטלו אגברא כל אלו המצוות ינהגו בכל יום מימי האדם. וזהו שכתב הכס"מ (פ"ה מיסוה"ת ה"א) דתנהג מצות תפילין בכל יום."
אפשר שמה שהסביר שם הרב וייס לגבי מצוות התורה, יכול להתאים אף לדין זה של מאה ברכות ביום, שכעין דאורייתא תקון.
ולכן מסתבר שאם מתפלל אדם תפילת ערבית, השייכת לעבודת הא-ל של היום הבא, לא ניתן יהיה להחשיב את אותן הברכות ממש למניין הברכות של עבודת הא-ל של היום הקודם. יש כאן מעין מזכה שטרא לבי תרי.
מדברינו יוצא שלא רק לגבי תפילה, אלא אף לעניין סעודת שבת וברכותיה נחשבות הברכות למניין של יום השבת, ואילו ברכות שאינן חלק מעבודת יום המחר – כברכות הנהנין או אשר יצר וכדומה, יחשבו ליום בו הוא עומד, אפילו שכבר התפלל ערבית.
