זכור את יום השבת לקדשו

על הפסוק "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקדְּשׁוֹ" (שמות כ,ז) כותב רש"י: "תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת".

מלמד אותנו רש"י כאן, שעל אף שרובן המוחלט של מצוות השבת שייכות רק בשבת עצמה, בהלכה זו נצטווינו לזכור את השבת בכל ימות השבוע, זכירה שיש בה מעשה, בהזמנת מאכלים נאים לכבוד שבת.

מהו המקור לדברי רש"י? מביא הרמב"ן שדבריו הם על פי המכילתא: "רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר: זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקינו לשבת".

אמנם, חולק הרמב"ן על רש"י ואומר שדין זה לא התקבל להלכה: "אבל בלשון יחיד שנויה, ואינה כהלכה, שהרי בגמרא אמרו (ביצה טז א): "תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד? – מצא בהמה נאה, אומר "תהא זו לכבוד שבת". למחר מצא אחרת נאה הימנה, מניח השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח כ) "ברוך ה' יום יום"… והלכה היא כדברי בית הלל". מסביר הרמב"ן שדברי רש"י הם על פי דרכו של שמאי, וכלל בידינו שהלכה כבית הלל.

לדברי הרמב"ן, המצווה הנלמדת מפסוק זה היא לזכור את השבת בימי השבוע – "כי בזכרנו אותו תמיד, יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא ציווה אותנו באות הזה", אך אין צורך לעשות מעשה נוסף ולקנות מצרכים לכבוד שבת כבר מתחילת השבוע.

למעשה רוב הפוסקים הכריעו שלא כדעת הרמב"ן, והביאו את מנהגו של שמאי להלכה.

בטעמו של דבר כותב המשנה ברורה (סימן ר"נ, ס"ק ב): "והסכימו הרבה פוסקים שגם הלל מודה שכדברי בית שמאי עדיפא טפי, אלא שהיה בוטח בה' שבוודאי יזמין לו לשבת מנה יפה משאר הימים וכדי לחזק מדת בטחונו היה נוהג כן, אבל בשאר כל אדם שאין בטחונו חזק כל כך, גם הוא מודה דכשמאי עדיפא טפי".

מסביר המשנה ברורה שכלל לא נחלקו כאן הלל ושמאי בהלכות שבת. מודה הלל שעל האדם לזכור את השבת כבר מראשית השבוע ולדאוג שיהיו לו מאכלים נאים לשבת. אמנם, מדרגתו של הלל במידת הביטחון פטרה אותו מהלכה זו. אדם שאינו במדרגת ביטחון כזו, ובשאר התחומים בחייו מתכונן הוא מספר ימים מראש, לא יכול דווקא ביחס לשבת לגלות מידת ביטחון מופלגת, שיהיה בזה זלזול בכבוד שבת.

למעשה לא כל כך מצוי לקיים דין זה בימינו, ברוך השם (יום יום) חיים אנו בעידן של שפע, ולרוב אין מציאות שיזדמן לנו דבר בתחילת השבוע, שנחשוש שלא נמצא כמותו לקראת שבת. אמנם אפשר שדברי רש"י לגבי קניית חפץ יפה לשבת נאמרו רק כדוגמא, והדגש הוא לחיות בזכירה תמידית של השבת, וכל דבר שיזדמן לאדם לכבד על ידו את השבת, מיד יש לנצל את ההזדמנות לעשות זאת.

ראיתי בהקדמתו של הרב ניסים קרליץ זצ"ל (מגדולי פוסקי דורנו, נפטר בתחילת ה'תש"פ) לספרו "חוט השני" על הלכות שבת, ביאור נפלא להנהגתו של הלל הזקן.

עם ישראל למד את מידת הביטחון בהשם, מירידת המן- "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (שמות טז, ד). כל מזונם של ישראל במדבר תלוי היה במן, ואסור היה ללקוט ליום המחרת. בכל לילה הלכו הם לישון עם מקרר ריק, ולב מלא ביטחון בהשם, שיוריד להם מן גם ביום המחר. "ברוך השם יום יום", נלמד מ"דבר יום ביומו" שבירידת המן.

בירידת המן היה לימוד נוסף. על ידי מה שנכפלה ירידתו ביום שישי ונעדרה מיום השבת, המחיש הקב"ה לישראל את ברכת השבת וקדושתה: "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם" (שמות טז, כט).

הלל הזקן, שמדרגת בטחונו היתה כמדרגתם של אוכלי המן, לא וויתר על הדין של זכירת השבת מתחילת השבוע בגלל בטחונו בהשם, כפי שניתן היה להבין בדברים שהבאנו מהמשנה ברורה, אלא שעל ידי בטחונו זה גופא, נזכר הוא בשבת יום יום שאף היא נלמדה מהמן, וקיים אף את הדין של "זכור".

אך כל זה שייך רק במדרגת ביטחון מוחלטת כזו של הלל הזקן. בהלכה שנקבעה לדורות לכלל ישראל, העדיפו הפוסקים לפסוק את הדין הפשוט כהנהגתו של שמאי, זכירת השבת על ידי דאגה לכבוד השבת בכל ימות השבוע.

אסיים בלשונו של הרב קרליץ שם: יהי רצון שנזכה להיות בין הבוטחים בשמו יתברך באמת, ויהיה חלקנו עמהם ולעולם לא נבוש.

מאמרים אחרונים
Picture of אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.