זכר למקדש כהלל

לע"נ מלכה בת אברהם

הדברים מבוססים על שיעור של ר' זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

אומרת הגמרא (פסחים קטו, בדילוגים): "תניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. אמר רבי יוחנן חולקין עליו חבריו על הלל דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן? תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו… אמר רבינא אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן הכי אמר הלל משמיה דגמרא לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו, הני מילי דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטיל ליה …. השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל".

נחלקו הלל וחכמים האם בזמן שבית המקדש היה קיים היתה המצווה לכרוך את הפסח, המצה והמרור ולאוכלם יחד, או שמא כריכתן עלולה להביא למצב שהרוב יבטל את המיעוט, ועלול להיות חסר בשיעור של אחת מן המצוות. לדעת חכמים בגלל החשש מביטול אין לכורכן יחד, ואילו לדעת הלל אין מניעה לכורכן, כי מצוות אינן מבטלות זו את זו.

להלכה אומרת הגמרא שאין הכרעה במחלוקת זו, ולכן נוהגים אנו כשתי השיטות – ראשית אנו אוכלים מצה ומרור בנפרד כחכמים, ולאחר מכן אנו כורכים כהלל.

תוספות מעירים שלדעת הלל די היה לאכול מצה בנפרד, ולאחר מכן מיד לכרוך, שכן המרור והמצה של הכורך שווים ברמת החיוב שלהם.

א. מחלוקת זו של הלל וחכמים דומה למחלוקתם הידועה של ר' יהודה וחכמים לגבי תערובת של איסור והיתר במין במינו.

יש ר"ן ידוע בנדרים (נב.) שמסביר את שורש מחלוקתם זו של ר' יהודה וחכמים: "שניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, שאף על פי שדמו של פר מרובה קרי ליה דם השעיר – אלמא לא בטיל. וקסבר ר' יהודה דהיינו טעמא, משום דמין במינו לא בטיל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו ומשום הכי סבירא ליה לר' יהודה בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל.

ורבנן לא משמע להו הכי, דמכל מקום מין במינו דאיסור והיתר אין דומין זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר, אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר משום דכיון דשניהן עולין כלומר שכשרים לזריקה אין מבטלין זה את זה דכי היכי דר' יהודה אזיל אחר דמיון העצם אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר, ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפילו מין במינו בטיל דהוה ליה כמין בשאינו מינו".

מסביר הר"ן שבשורש הדין של ביטול בתערובת מסכימים חכמים ור' יהודה, שדברים דומים אין מבטלים זה את זה, ונחלקו מהו הדמיון אחריו יש ללכת בנוגע לשאלת הביטול. לרבי יהודה הדמיון הוא בעצם, במציאות, ואילו לחכמים הדמיון הוא בדין, בהלכה.

לכן כאשר מעורבים איסור והיתר שהם מין במינו, סובר רבי יהודה שכיוון שהם מאותו המין, לא יתבטלו. לדעת חכמים הדגש הוא על המישור של הדין, והשוני בדינם גורם לרוב לבטל את המיעוט.

והנה לכאורה נחלקו הלל וחכמים ממש באותה המחלוקת של רבי יהודה וחכמים.

לדעת הלל העיקר הוא הדין, וכיוון שכל אחד מחלקי התערובת – פסח מצה ומרור, הוא מצווה, אין חלקים אלו מבטלים זה את זה. ואילו לדעת חכמים העיקר הוא עצם הדבר, המציאות, ולכן הפסח, המצה והמרור יבטלו זה את זה בגלל השוני שביניהם.

לפי זה סובר הלל כחכמים דרבי יהודה, וסוברים חכמים דהלל כרבי יהודה.

אם כן, מדוע אומרת הגמרא שאין הכרעה למחלוקתם, הרי במחלוקת של רבי יהודה וחכמים מצאנו הכרעה, שלדעת רוב הראשונים (מלבד רש"י) הלכה כחכמים, ולרש"י הלכה כרבי יהודה.

תירץ הגרז"ן שבמחלוקת של רבי יהודה וחכמים בדם הפר ודם השעיר תיתכן דרך שלישית, שכדי שדבר יבטל את חבירו צריך שיהיה ניגוד או בדין או במציאות, ודם השעיר לא מתבטל כי אין כאן ניגוד באף אחד מהמישורים הללו. לכן על אף שפוסקים אנו כחכמים דרהי יהודה, לא יגרור הדבר בהכרח שהלכה כהלל, שיתכן שאף חכמים של הלל אינם סוברים כרבי יהודה, ומין במינו אף לשיטתם בטל, אך בכל זאת סוברים הם שכריכת המצה והמרור יחד תבטל זה את זה, כי אף ניגוד בדין גורם ביטול.

לרש"י הפוסק כרבי יהודה[א], קשה להיפך, מדוע לא מכריעה הגמרא כחכמים דהלל, הרי ודאי שאין הלכה כהלל סובר שביטול נקבע על פי הדין ולא על פי המציאות?

אפשר לבאר שכדי שדבר יתבטל בתערובת, סוברים חכמים דהלל שצריך שיהיה גם ניגוד בדין וגם במציאות, ולכן אין דעתם כדעת רבי יהודה, והכרעה כרבי יהודה לא גוררת הכרעה כחכמים דהלל, אמנם סיים הגרז"ן ואמר שלא מסתבר לדרוש גם ניגוד בדין וגם במציאות, לכן לרש"י עדיין צ"ע בקושיה זו.

ב. מוסיפה הגמרא ואומרת שאף לדעת הלל הזקן אין לכרוך בלא לאכול לפני כן את המצה בנפרד, כיוון שכיום אכילת המצה היא מצווה מדאורייתא ואילו המרור הוא מדרבנן, ויבטלו זה את זה.

נחלקו הרמב"ן והרמב"ם בלאו של 'לא תסור', שלדעת הרמב"ם בשורש הראשון שהביא בהקדמה לספר המצוות שלו, כולל הוא אף את המצוות דרבנן, שהתורה מצווה עלינו לשמוע בקול חכמים, ואילו לדעת הרמב"ן כולל הלאו של 'לא תסור' רק את פירושי חז"ל למצוות התורה ואת הדברים שמוסרים הם לנו כמסורת מסיני, אך לא את מה שחידשו מדעתם.

אחת הקושיות שמקשה הרמב"ן בהשגותיו לדברי הרמב"ם הללו היא מהגמרא שהבאנו לעיל, שרואים שיש הפרש בין מצווה מדאורייתא למצווה מדרבנן: "ובגמרא פסחים (דף קט"ו) וזבחים (דף ע"ט) אמרו ואפילו למאן דאמר מצות אינן מבטלות זו את זו הני מילי דאורייתא ודאורייתא או דרבנן ודרבנן אבל דרבנן ודאורייתא אתי דרבנן ומבטל דאורייתא מפני שהוא אצלם כדבר של רשות דמבטל מצוה".

כלומר, רואים שהגמרא מתייחסת לרמת החיוב של אכילת מרור כפחותה מזו של אכילת מצה, ואילו מדברי הרמב"ם יוצא שהחיוב במצה ובמרור אמור להיות באותה הרמה, שהרי אף המרור נהפך להיות חיוב דאורייתא מלאו ד'לא תסור'.

תירץ הגרז"ן בשם ה'אור שמח' שהביטול נגזר מהגדרת החפצא, האם הדברים שבתערובת שווים ברמתם בחפצא שלהם.

אמנם יש מצווה מדאורייתא לשמוע בקול חכמים ולאכול מרור, אך לא נחשב המרור כחפצא של מצווה מדאורייתא. למה הדבר דומה? לאדם הנשבע לאכול תפוח אדמה בליל הסדר. וכי נאמר שיוכל לאכול מצה יחד עם תפוח אדמה ולא יבטלו זה את זה, כיוון ששניהם מצוות? לא, הוא אוכל כדי לקיים את שבועתו, אך האוכל לא נהפך להיות חפצא של מצווה, לכן לא קשה מגמרא זו על הרמב"ם.

[א]מדוע פוסק רש"י שהלכה כרבי יהודה? נחלקו אביי ורבא האם מין במינו נקבע לפי השם של הדבר או לפי טעמו של הדבר. מה הנפקא מינה למחלוקתם אם אין הלכה כרבי יהודה ואף מין במינו בטל? מכאן שהלכה כרבי יהודה. הראשונים החולקים עליו אומרים שאף לחכמים יש נפקא מנה במחלוקת זו – לגבי דבר שיש לו מתירין, שם במין במינו לא בטל, ובמין בשאינו מינו בטל.

מאמרים אחרונים
Picture of אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.