לאחר שהודיע שר הבריאות שיש לחסן את הציבור מפני הקורונה גם בשבת, הסביר: "הקורונה מסכנת את כולנו, החיסונים יצילו את כולנו. אין פיקוח נפש גדול מזה". ניסיונותיו לקבל על כך הסכמה מהרבנים הראשיים נכשלו, ונימק את הדברים הרב הראשי לישראל הרב לאו: "ככל שיתקיימו חיסונים במשך כל שעות היום והלילה במהלך השבוע – מה שמעיד בפועל על דחיפות ובהילות לחסן מהר ככל הניתן – יהיה אפשר לשקול להתיר חיסונים גם בשבתות". נעיין מעט במחלוקתם – לכאורה צודק השר, פעולות רבות הקשורות במלחמה בקורונה הותרו בשבת, למשל כל מה שקשור לבדיקות ולעדכון התוצאות, וכן אכיפת התקנות. ועוד, תשובתו של הרב לאו צריכה ביאור – האם החיסון כרוך בחילול שבת או לא? ואם כן – כיצד משפיעה ההחלטה על קצב החיסון על השאלה האם מותר לחסן בשבת?
מתוך דברי השר שבציטוט הנ"ל נשמע שהוא סובר שההתנגדות לחיסון בשבת נובעת או מזלזול בסכנה שבקורונה שאינה נחשבת כפיקוח נפש, או מהטענה שאין בחיסון הצלה ודאית. אך שני הדברים אינם מוכרחים. אף שברור שהקורונה היא מגיפה המסכנת חיים (וכבר הפילה חללים רבים), ואף שנראה שהחיסון הוא השליח שעל ידו יושיענו השי"ת במהרה מן המגיפה, עדיין אין בכך כדי להתיר בהכרח להמשיך במבצע החיסונים בשבת, ונבאר.
אמנם אם נתייחס ליהודי יחידי שומר מצוות שיגיע למרפאה ברגל ולא יעבור על איסורים אחרים כתוצאה מהגעתו וכניסתו למרפאה, אזי עצם הזריקה אין בה איסור, ואין זה פסיק רישא שייצא דם, וכל חשש האיסור שיש בזה אינו אלא מצד מלאכת הכתיבה הכרוכה בכך שיגרום שיכתבו במרפאה שקיבל את החיסון (כך למדתי מתוך תשובה של הרב אשר וייס שליט"א). אמנם די בנקודה זו כדי לומר שהחיסון כרוך בחילול שבת, וכל שכן שהפעלת מערך ארצי שלם שידרוש פתיחת מרפאות, נסיעות של עובדים, הפעלת מחשבים ועוד.
מפורסם הכלל של "פיקוח נפש דוחה שבת", וכבר אמרנו שיש בקורונה משום פיקוח נפש, ועל הפוסקים לבחון כל פעולה בפני עצמה האם היא נצרכת כדי להסיר או למנוע את המצב של פיקוח נפש. חולה שיש בו סכנה שמחללים שבת עבורו, לא התירו לעשות עבורו פעולות שאינן קשורות באופן ישיר להסרת הסכנה. עבור היחיד ודאי שאין הצדקה לחסן בשבת – יכול אותו היחיד לקבוע תור ליום ראשון, ובשבת ישמור על עצמו על ידי מסיכה וריחוק.
אמנם, בשאלות של פיקוח נפש של רבים, מתירים לא פעם דברים שלא היו מתירים עבור מקרה בודד. בשאלות של רבים החשבון שונה, ואדגים זאת בעזרת דברים ששמעתי מאחד מרבותיי לפני כחמש עשרה שנה כשהמצב הביטחוני בדרום היה קשה, ונשאל הרב על ידי תושבי העיר שדרות האם יש עליהם חיוב לרוץ לממ"ד בעת האזעקה, או שאין בכך חובה מוחלטת. נענה הרב ואמר שאמנם מבחינה סטטיסטית הסיכוי שהפצצה תנחת חלילה בדיוק על ביתם היא קטנה מאוד, ופחותה אולי אף מסיכונים יומיומיים שאנו נוטלים על עצמנו, כך שלכאורה אין זו סכנה המחייבת שמירה, אמנם בהסתכלות רחבה יותר, אם איש מתושבי שדרות לא ירוץ לממ"ד, ההסתברות שמישהו ייפגע חלילה מוכפלת במספר התושבים – ולכן על כל אדם פרטי לדאוג להישמר מפני הסכנה הכללית הזאת. כך גם ביחס לקורונה, ההיתר לתת קנסות על הפרת ההנחיות גם בשבתות, אינו מבוסס על כך שאותו האדם הפרטי שלא לובש כעת מסיכה נכנס למצב של פיקוח נפש מיידי, אלא שאם בכל המדינה לא יישמרו ההנחיות בשבת, יגרום הדבר בהכרח לסכנת נפשות.
מהו אם כן החשבון ביחס לחיסון? לכך כיוון הרב לאו בדבריו. רשויות הבריאות הן המוסמכות להכריע מהי רמת הסכנה, ולהחלטותיהם יש משקל לגבי השאלות ההלכתיות התלויות בהן.
הסביר הרב לאו לשר הבריאות, אם אכן הגדלת קצב החיסון מצילה חיים, ההחלטה הראשונה צריכה להיות להכפיל את הקצב – על ידי חיסון בלילות. כל עוד המומחים לא החליטו להכפיל את הקצב, מדוע דווקא העלאת הקצב בשביעית (על ידי הוספת השבתות לימי החיסון) היא זו שבכוחה להציל חיים?
שנזכה במהרה לראות בחלוף המגיפה.
