מוקצה – האם תלוי בדעתו של האדם או בחפץ המוקצה

הדברים מבוססים על דברי ה'מנחת אשר' לר' אשר וייס על מסכת שבת, סימן מ"ח.
מביא ה'בית יוסף' בסימן ש"י גמרא ממסכת ביצה:
"גרסינן תו בפרק אין צדין: מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו – מותר. כלומר, גרוגרות וצמוקים שהיו מוקצים מחמת שלא נתייבשו, כל שיבשו כל בין השמשות אף על פי שלא ידע באותה שעה שיבשו אלא שנודע לו לאחר מכן מותר, ולא אמרינן כיון שהיה סבור בין השמשות שלא יבשו עדיין הרי הוקצה לו באותה שעה ואתקצו לכולי יומא – דליתא".
הגמרא מתייחסת למצב בו אדם העלה על גגו גרוגרות וצימוקים כדי שיתייבשו ויהיו ראויים לאכילה, וחשב שלא יספיקו להיות מוכנים לפני כניסת השבת, ולכן לא יהיו ראויים לאכילה בשבת. אומרת הגמרא שאם הספיקו להתייבש לפני כניסת השבת, מותרים הם באכילה בשבת ואינם מוקצים.
נראה מכאן לכאורה שאין המוקצה תלוי בדעת האדם ובעובדה שהוא מקצה את הדבר משימוש, אלא רק בשאלת המציאות של החפץ, האם יש סיבה אמיתית שבגללה יהיה הוא מוקצה.
אכן כך למד ה'אור שמח' מגמרא זו (הלכות יו"ט פ"א הי"ט), והוסיף שבסוגיא המקבילה בירושלמי נפסק שהגרוגרות והצימוקים הללו מוקצים בשבת, וביאר שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי – האם תלוי המוקצה בדעתו של האדם, כך לפי הירושלמי, או בהגדרתו האובייקטיבית של החפץ, כפי שסובר הבבלי.
וכדעת הבבלי פסק המחבר בשולחן ערוך (ש"י סעיף ד):
"גרוגרות וצמוקים שהיו מוקצים וכשהגיע בין השמשות כבר נתייבשו והם ראויים לאכילה, אף על פי שלא ידעו הבעלים באותה שעה שנתייבשו ואחר כך נודע להם שבין השמשות כבר היו יבשים – מותר".
אמנם, כתב שם ה'פרי מגדים' על פי דברי רש"י על הגמרא הנ"ל, שאין הבנה זו נכונה, ואף לדעת הבבלי יש בכוחה של הקצאת האדם מדעתו להחיל דין של מוקצה.
כך כתב שם רש"י: "מותר- דכי אסקיה מעיקרא לא אקצייה אלא ליבש והרי יבש והוכן מבעוד יום כך פירש רב אחאי בשאלתות שלו". כלומר, מה שהאדם הקצה את הגרוגרות והצימוקים הללו היה הקצאה זמנית התלויה בסיבה העתידה להתבטל, או כלשונו של ה'פרי מגדים': "כל שעה עומד ומצפה לכך", ולכן כאשר הסיבה להקצאה התבטלה לפני כניסת השבת, שוב לא יהיה הדבר מוקצה. אך כאשר האדם הקצה חפץ מדעתו לגמרי, ולא באופן של "עומד ומצפה" שתתבטל הסיבה, יהיה החפץ מוקצה, אף אם תתבטל הסיבה להקצאה זו.
מביא ה'פרי מגדים' כדוגמא לדבר, תבשיל שנפל לתוכו דבר איסור לפני שבת ונאסר התבשיל באכילה, ולאחר מכן התווסף לו היתר בכמות כזו שביטלה את האיסור – אך בלא ידיעתו של הבעלים. אף אם במהלך השבת יתברר לאדם שהמאכל מותר באכילה, כיוון שביטול האיסור לא היה דבר צפוי, יהיה המאכל אסור בשבת מדין מוקצה.
אמנם כדעה חולקת מביא הוא את דברי ה'לבוש' שכתב שטעם ההיתר של הגמרא הוא בגלל שהיתה זו הקצאה בטעות ו'מוקצה בטעות לא הוי מוקצה'. כלומר, מסכים ה'לבוש' באופן עקרוני לכיוון של רש"י ושל ה'פרי מגדים' שדין מוקצה חל מכוחה של דעת האדם, רק שלעומת רש"י שהחריג רק דעת כזו שהיתה מוגבלת ותלויה בסיבה זמנית, מרחיב ה'לבוש' את יוצאי הדופן, לכל מצב בו האדם הקצה דבר בגלל טעות או חוסר ידיעה, ולכן יתיר ה'לבוש' את המקרה של המאכל שהתווסף לו היתר ללא ידיעת הבעלים, כיוון שההקצאה נבעה מטעות.
לעומתם, מבאר ה'מנחת אשר' שאין המוקצה תלוי כלל בדעתו של האדם.
כדי שיהיה לחפץ דין מוקצה צריך שתהיה סיבה 'אמיתית' לכך, כגון שיהיה הכלי מוגדר כמלאכתו לאיסור, או שיהיה מאוס על האדם או אחד משאר סוגי המוקצה. כל דבר הראוי לשימושו של האדם איננו מוקצה, ולא תועיל דעת האדם לעשותו מוקצה, אף בלי להזדקק לומר ש'מוקצה בטעות לא הוי מוקצה'. דברי רש"י הנ"ל נצרכים רק לביאור דינם המיוחד של הגרוגרות והצימוקים, שהם מוקצה יוצא דופן התלוי בדעת האדם, אכן אין הם שייכים לגבי סוגי המוקצה הרגילים. ואכן בלשונו של השולחן ערוך שהבאנו לעיל וכן של שאר הראשונים בסוגיא, לא מוזכר הטעם של 'מוקצה בטעות'.