פורסם בשבילין 9, חוברת מאמרים של ישיבת ההסדר "נהרדעה" בנהריה
א. פתיחה
ב. חקירה בפסול "גט מחובר"
ג. בירור אופייה של דרשת ה"מחוסר"
ד. שיטת “פעלים סמוכים”
ה. שיטת “פעלים רצופים”
ו. אחידות דרשות ה"מחוסר"
ז. קשיים בשיטת "פעלים סמוכים"
ח. ביאור דרשות ה"יצא זה"
ט. דרשות ה"מחוסר" לאור "יצא זה"
י. סיום
א. פתיחה
במאמר שלפניכם אנסה לבאר דרשה שבעזרתה למדו חז"ל הלכות שונות ברחבי הש"ס. לא תמצאו אותה ברשימות המידות שהתורה נדרשת בהן, אך ייתכן שהדבר נובע מהשימוש המועט בה – פחות מעשר פעמים ברחבי הש"ס. אמנם העובדה שחז"ל דורשים בעזרתה פסוקים דומים ומשתמשים בכל פעם בדיוק באותה תבנית לשונית בדרשתם, מצביעה על כך שיש כאן סוג של "מידה" – כלי דרשני קבוע שממנו נלמדו ההלכות, וקיבלו תוקף של דאורייתא . להלן אביא מספר דוגמאות ואדון בהן.
ב. חקירה בפסול "גט מחובר"
אומרת המשנה בגיטין : "על הכל כותבין: על העלה של זית, ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה, על יד של עבד ונותן לה את העבד". ומבארת הגמרא את מקור הדין : "בשלמא יד דעבד לא אפשר למקצייה, אלא קרן של פרה – ליקצייה וליתביה לה! אמר קרא "וכתב ונתן לה" – מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה".
הרמב"ם מביא גמרא זו להלכה: "ומנין שלא יהיה מחוסר מעשה אחַר כתיבתו? שנאמר וכתב ונתן, מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה הוא הגט הכשר. יצא דבר שמחוסר קציצה אחר הכתיבה. לפיכך, אם כתב גט על קרן הפרה נותן לה הפרה. ואם חתך הקרן אחר שכתבו ונתנו לה אינו גט".
בסדר הגירושין ישנם שני מרכיבים המעכבים זה את זה: שטר הגירושין ופעולת הגירושין. ובהתאמה, בהלכות גירושין ישנם דינים השייכים לכשרותו של הגט וכן דינים השייכים לפעולת הגירושין. לדוגמא, לקבוצה הראשונה שייך הדין שאם ייכתב בגט "איני בעלך" אין זה גט. במצב כזה לא שייך לדבר על פעולה של גירושין, שכן ללא גט כשר לא תועיל כל פעולה. לקבוצה השנייה שייך הדין ש"אם נתגרשה שלא ברצונו אינה מגורשת" . כלומר, אפשר שהגט עצמו כשר, אך הבעל נמלך בדעתו לאחר הכתיבה והחליט שלא לגרשה. אם יכריחוהו לגרש את אשתו היא לא תהיה מגורשת, אך אין הדבר פוגע בכשרותו של הגט. אם יחליט שוב שהוא רוצה לגרשה, יכול יהיה הבעל להשתמש באותו הגט.
ויש לחקור לגבי הדין בו פתחנו, הפסול של "גט מחובר", האם הוא דין בכשרות הגט (בחפצא), או דין בסדר הגירושין (בגברא)? או במילים אחרות: האם "וכתב ונתן" מלמד שעל הגט להיות ראוי להינתן לאחר הכתיבה בלא שתידרש כל פעולה נוספת, או שמלמד ש"תכף לכתיבה נתינה" (לא תכיפה של זמן אמנם, אך שלא תפסיק פעולה משמעותית בין הכתיבה לנתינה)?
ג. בירור אופייה של דרשת ה"מחוסר"
כדי להכריע בחקירה זו, נקדים ונתבונן במקומות נוספים במרחבי הש"ס בהם השתמשו חז"ל בדרשה זו של "יצא זה, שמחוסר", וכשנבין טוב יותר את אופייה של הדרשה, נוכל להסיק גם לגבי מהותו של דין זה. תבנית הדרשה קבועה בדרך כלל, ומופיעה בלשון קרובה או זהה לזו:
1. ציטוט מפסוק
2. מי שאינו מחוסר אלא פעולה או פעולות מסוימות
3. יצא זה שמחוסר פעולה נוספת.
נדגים זאת בדרשה ממסכת נזיר :
(1) "ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש" –
(2) מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה
(3) יצא זה שהוא מחוסר לקיחה הבאה ונתינה (ולכן על הנזיר לגלח את שערו בצד דוד השלמים שבעזרה ולא בפתח ההיכל, שאז יהיה מחוסר הבאה לעזרה).
ננסה לראות, האם נמצא דפוס קבוע של הדינים העולים מדרשות אלו, כדי שנוכל להכריע בחקירה בה פתחנו.
ד. שיטת "פעלים סמוכים"
אומרת המשנה בתחילת פרק חמישי בחולין, שמצוות כיסוי הדם נוהגת "בחולין אבל לא במוקדשין". מביאה שם הגמרא מקור לדין זה : "ושפך (את דמו) וכסהו (בעפר) – מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה (=קדשי בדק הבית. י"מ) שמחוסר שפיכה פדייה וכסוי. והשתא דאתית להכי (רש"י: דדרשינן כי האי גוונא) אפילו תימא קדשי מזבח – מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי". מצטט ה"תורה תמימה" את דרשת חז"ל זו ואומר: "ולא נתבאר איפה מרומז בלשון "ושפך וכסהו" שלא תהיה בינתיים חסרון מעשה כמו גרירה בקדשי מזבח, ופדייה בקדשי בדק הבית… יש לומר מדכתיבי שני הפעלים תכופים- ושפך וכסהו, משמע שצריכים להיות תכופים בפועל, ודו"ק".
דברים דומים כותב ראש הישיבה, הרב משה אדלר, במאמרו "שני פעלים סמוכים" : "בכל הסוגיות ההלכתיות שנעסוק בהם, החידוש הוא באיסור הפסקה במעשה (ההדגשה במקור. י"מ) בין שני פעלים" .
במאמרו מביא ראש הישיבה שמונה דוגמאות בהן דרשו חז"ל דרשות דומות, ובכולן מבאר הוא באותו האופן, שפעלים סמוכים אוסרים הפרדה ביניהם על ידי פועל נוסף. כלומר, התורה מגדירה את הפעולות המרכיבות מצווה או דין מסויים, וכאשר היא עושה זאת על ידי הסמכת שני פעלים, הכוונה שהן נסמכו לעיכובא. כך, בדוגמא שהובאה לעיל בדברי ה"תורה תמימה", אומרת התורה שיש לכסות את דם החיה מיד לאחר שנשפך ("ושפך..וכיסה") בלי הפסק פעולה ביניהם. קדשי מזבח, שיש לגרור את דמם מן המזבח לפני הכיסוי, או קדשי בדק הבית, שיש לפדותם לפני הכיסוי, נחשבים "מחוסרי מעשה", כלומר שלצורך כיסוי דמם נדרשת פעולה נוספת – ופעולה שכזו מהווה הפסק בין הפעולות שאותן הגדירה התורה כפעולות היחידות הנכללות במצווה.
אליבא דשיטה זו , כך מתבארת המידה שבה אנו עוסקים – על ידי סמיכות שני הפעלים, הגדירה התורה את האופן בו יש לקיים את המצווה או הדין שלפנינו, ואין להפריד בין הפעלים על ידי פעולה נוספת.
ה. שיטת "פעלים רצופים"
שיטה קרובה לזו, אמנם בביאור דרשה הלכתית שאינה משתמשת בתבנית ה"מחוסר" – נמצאת במלבי"ם . על הפסוק: "וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ" דורש הספרא: "'והפשיט ונתח' – יכול יהיה מפשיט אבר אבר ומנתח? תלמוד לומר "העולה"- מפשיט כולה, ואחר כך מנתחה". ומבאר המלבי"ם:
"והפשיט את העולה: דע שכלל בלשון ששני פעלים הבאים על פעול אחד: אם שני הפעלים רצופים כאחד, יבואו זה אחרי זה, וגוף הפעול או הכינוי שתחתיו, ייכתב אחר שני הפעלים כמו "לושי ועשי עוגות", "ויראו ויקחו איש מטהו", "ומחצה וחלפה רקתו", "משכו וקחו לכם צאן".
אבל אם שני הפעלים אינם רצופים רק מחולקים בזמן או בתנאיהם, יבוא הפעול אחר הפועל הראשון, והפועל השני יבוא בכינוי, כמו: "ויחנו על גבעון וילחמו עליה" וכדומה, כמו שתראה עוד לקמן.
והנה אם היה ההפשטה והנתוח נעשים כאחד – שיפשיט אבר אבר וינתח – היה אומר "והפשיט ונתח את העולה". וזהו שאמר "והפשיט…ונתח" (רוצה לומר אם היו כתובים רצופים) יכול יהיה מפשיט אבר אבר ומנתח. אבל כשכתוב "והפשיט את העולה ונתח" ידעינן שהם פעלים מחולקים, שמפשיט כולה ואחר כך מנתחה."
כלומר, מסכים המלבי"ם עם ההנחה שסמיכות פעלים מלמדת דין באופן העשייה, שיש לעשות את שני הפעלים "כאחד", וכאשר הפסיקה התורה בין הפעלים במושא הפעולה ("העולה", בדוגמא של הספרא), כבר מורה הדבר שאלו "פעלים מחולקים", ולא נדרשת רציפות בפעולות.
מסתבר הדבר שבדרשות ה"מחוסר מעשה" אין רציפות פעלים לפי הגדרת המלבי"ם, שכן בכל הדוגמאות אין הפעלים ממש צמודים, למשל: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" , וכן "ושפך את דמו וכיסהו בעפר".
ו. אחידות דרשות ה"מחוסר"
ניתן להניח שקיימת הקבלה בין כל דרשות ה"מחוסר" במרחבי הש"ס , לא רק באופן הלימוד מן הפסוקים- כלומר התבנית בה השתמשו חז"ל כדי ללמוד את הדינים, אלא אף באופי הדין עצמו העולה מן הלימוד- כלומר מהי ההשלכה ההלכתית הנלמדת ממידה זו.
הראשון להניח כך הוא הרמב"ן בחידושיו לגיטין שכותב: "שלא מצאתי בתלמוד "יצא זה שמחוסר" אלא כשאי אפשר לעשות ממנו אותו מעשה בחסרון הדבר" –
תוך כדי דיון הלכתי בדעתם של הראשונים הסוברים שיש לפסול גט מדין "מחוסר קציצה" אף בגט תלוש (כלומר חיתוך של גט מתוך קלף גדול ייפסל אף הוא, למרות שהקלף הגדול עצמו כבר תלוש), טוען לעומתם הרמב"ן, בהתבסס על דרכם של חז"ל בדרשות "יצא זה שמחוסר", שצריך שהמעשה המחוסר יעכב בפועל את מעשה המצווה, כמו גט הכתוב על קרן של פרה, שבשביל לתת את הקרן מוכרחים לקצוץ אותה, ולא כמו בתלוש שאין כאן חסרון מעשה ממש, שכן ניתן למסור לאישה את הקלף הגדול בשלמותו. כך שהרמב"ן מתבסס על אחידות הדרשות הללו כדי להכריע דיון הלכתי.
ז. קשיים בשיטת "פעלים סמוכים"
בשיטת ה"פעלים הסמוכים" קיימים מספר קשיים, כפי הבנתי הדלה, ואציג אותם בפניכם, לפני שאציע דרך חלופית בביאור דברי חז"ל.
אביא שתי דוגמאות הסותרות את השיטה הנ"ל:
א. בסוגיא נוספת במצוות כיסוי הדם, דנה הגמרא בעפר הכשר והפסול לכיסוי, ואומרת : "אמר רבי זעירא ואיתימא רבה בר ירמיה: מכסין בעפר עיר הנדחת (רש"י: קס"ד אפר שריפתה). ואמאי? איסורי הנאה הוא! אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה (רש"י: עפר קרקעה) דכתיב: "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת"- מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה". התוספות משווים במפורש בין הדרשות בחולין ובגיטין: "דהתם נמי דריש וכתב ונתן מי שמחוסר כתיבה ונתינה יצא כו', דטפי נראה חיבור גט המחובר לקלף גדול מחיבור עפר לעיר הנידחת…". נשים לב לפסוק ולדרשת חז"ל- אמנם דורשים חז"ל שדווקא שני פעלים צריכים להשתתף בהבאת חפצי עיר הנידחת לשריפה, ואין להוסיף להם פועל שלישי- אך הפועל שנתמעט מופיע לפני שני הפעלים, ולא ביניהם. "תקבוץ… ושרפת" – יצא זה שמחוסר תלישה, קביצה ושריפה. לכן לא ניתן לומר שבאו חז"ל לדרוש כאן שלא יפסיק פועל בין שני פעלים סמוכים.
ב. הגמרא בסנהדרין מחדשת בדין קבורת הנידון למוות בבית הדין שיש לקבור גם את העץ עליו תולים את ההרוג. ונחלקו התנאים מהו העץ הכשר לתלייה: " תנו רבנן: "עץ"- שומע אני בין בתלוש בין במחובר? תלמוד לומר: "כי קבור" – מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה. ר' יוסי אומר: מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה. ורבנן – תלישה לאו כלום היא". הפסוקים שאליהם מתייחסת הברייתא הם : "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא..". רוב הראשונים (ביניהם הרמב"ן שהבאתי לעיל) מזכירים את הגמרא הזו, בהשוואה בין "מחוסר קציצה" שבעץ התלייה לבין זה שבגט מחובר. נשים לב לדרשה ולפסוקים, על אף שלפנינו אותה התבנית של דרשת חז"ל: גם כאן לא ניתן לבאר שחז"ל ממעטים הפסק בין שתי פעולות – שכן אין כאן שתי פעולות כלל. יש כאן פעולה אחת בלבד- קבורת העץ!
אם כן, נראה שלא סמיכות הפעלים היא העומדת בבסיס לימוד זה ד"יצא זה שמחוסר".
ח. דרשות ה"יצא זה"
נראה לומר שדרשות חז"ל של "יצא זה שמחוסר", אינן אלא מקרה פרטי של דרשות ה"יצא זה" שנראה מיד, ומתפרשות הן באותו האופן.
תבניתה של דרשה זו דומה מאוד לתבנית שהראינו לעיל, במבנה ובנוסח, ונפוצה יותר בחז"ל:
1. ציטוט מפסוק
2. מי שמתאים לתיאור שבפסוק
3. יצא זה שאינו עונה לתיאור זה.
לדוגמא, דורשת הגמרא במגילה שמצורע מוחלט חייב לפרוע ראשו ולפרום בגדיו:
(1) "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע"
(2) מי שצרעתו תלויה בגופו
(3) יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים.
הפסוק "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ", מלמד שעל המצורע לפרום את בגדיו ולפרוע את ראשו. האם מדובר על כל מצורע? מוסיפה התורה תיאור של אותו מצורע – "אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע". למדו חז"ל שהתיאור מתייחס דווקא למצורע מוחלט, שכדי להיטהר יש לו להירפא מהצרעת, לעומת מצורע מוסגר שטהרתו תלויה רק במספר הימים שיעברו עליו בהסגר.
דוגמא נוספת, מה שאמרו בברייתא הובאה במקומות שונים בש"ס : "תניא: "והיושב על הכלי"- יכול כפה סאה וישב עליה, או תרקב וישב עליו, יהא טמא? תלמוד לומר:
(1) "אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב"
(2) מי שמיוחד לישיבה
(3) יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו.
הפסוק "כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא" מנוסח בלשון כוללת- "כל המושב". גם כאן ניתן לראות שמתארת התורה את אותו המושב- " אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב". גם כאן, מתוך התיאור מבינים חז"ל שיש כאן צימצום של הדין למצב מסויים, לחפצא מסויים – דווקא ישיבה על כלי המיוחד לישיבה היא המטמאת, ולא כל ישיבה ארעית של הזב על חפץ מזדמן.
בשתי הדוגמאות שהבאתי, מופיע התיאור בצורה ברורה ומפורשת בפסוקים, אחרי המילה "אשר". במקרים אחרים כתוב התיאור בפסוק בצורה פחות בולטת, אך העיקרון זהה- ממילה אחת או ממילים ספורות המתארות את הנושא עליו מדברת התורה, למדים חז"ל מהי הגדרתו המדויקת של הנושא.
ט. דרשות ה"מחוסר" לאור "יצא זה"
כך גם בדרשות אלו של "יצא זה שמחוסר", מתייחסים חז"ל אל הפעלים שבפסוקים כתיאור המצב אליו מתייחסת התורה. כלומר, אין כוונת חז"ל ללמוד משהו על אופן הפעולה או על מרכיביה, אלא רק לברר באיזו מציאות חלה חובת מצווה מסויימת . לא את הכיצד, אלא את הבַּמֶּה. או במילים אחרות: לא דין בגברא, אלא דין בחפצא.
עדיין יש לקרב את הדבר אל השכל – כיצד אפשר לטעון שדרשה העוסקת בפעלים, מלמדת דין על מושא הפעולה ולא על הפעולה עצמה? לשם כך אשתמש במשל:
משל למה הדבר דומה? לאדם המבקש מחבירו: "השקני נא מעט ממה שבידך". כעת, כיצד יידע החבר לאיזו מידיו התכוון המבקש, לידו הימנית או לשמאלית? בידו הימנית אוחז הוא בקבוק יין, ובשמאלית נושא הוא ארגז תפוזים. מסתימת דבריו של המבקש שציין רק את פעולת ההשקאה ולא הזכיר דבר לגבי סחיטה, ניתן להסיק שביין הוא חפץ, ולא במיץ תפוזים. כן הדבר בענייננו.
בדוגמא שהזכרנו לעיל, ציוותה אותנו התורה לקבור את העץ עליו נתלה ההרוג. אם בכדי לעשות זאת נצטרך לעקור את העץ לפני שיהיה ראוי לקבורה, לא עליו דיברה תורה. ומשמעותם של דברים, שלא ניתן לתלות את ההרוג על עץ כזה, שאי אפשר לקוברו. והרי לנו – יצא זה, שמחוסר קציצה וקבורה. מציווי התורה על קבורתו של העץ, למדנו על איזה עץ ציוותה תורה שנתלה את ההרוג .
כן הוא הדבר בכל הדוגמאות שהבאנו:
בדין שריפת חפצי עיר הנידחת, נראה שכשמצווה התורה לקבוץ ולשרוף, יש לבחון האם הדבר הוא "בר קביצה". דבר שיש תחילה לנתקו ממקום גידולו, כדי שנוכל להתייחס אל החלק המנותק כאל דבר עצמאי, לא חלה עליו חובת קביצה, ולכן אין חובה לשרפו, וממילא הוא מותר בהנאה. גם כאן, לא סמיכות פעלים והצורך להצמידם עמדו בשורש הלימוד, אלא משמעות הפסוק, לאיזו מציאות הוא מתייחס.
לגבי הדין שאין מכסים את דמם של קודשי המזבח, מפורשים הדברים ברמב"ן שם שדווקא דם שנמצא על המזבח ולכן לא ניתן לכסותו בלא גרירה, לא ציוותה התורה לכסותו. לעומת זאת, דם שבאופן רגיל ניתן לכסותו, אף אם במקרה יישאר מן הדם על הסכין או ינתז מחוץ לעפר שהוכן לקבלתו ולכן נצטרך לגרור לפני הכיסוי, לא תפטור הגרירה מכיסוי, כיוון שלא ברובד זה עסקו חז"ל בדרשות אלו .
י. סיום
נחזור לדוגמא הראשונה, שאין כותבין גט במחובר, ולשאלה שאותה הצבנו בתחילת הדרך – האם זהו דין בפעולת האדם, או בהגדרת הגט. לאור האמור עד כה, עלינו לומר שגם כאן שהשתמשו חז"ל בדרשת ה"מחוסר", הדרשה עוסקת בהגדרת השטר עליו דיברה תורה. למדו חז"ל מלשון "וכתב ונתן" שבגירושין מצוּוה הבעל למסור את השטר שעליו נכתב הגט. ומכאן, לדרכנו, מתמעטת מראש מציאות שבה לא ניתן למסור את הדבר שעליו ייכתב הגט, שהרי הוא מחוסר מעשה, ושוב לא יוכל להתקיים "ונתן" באותו דבר שבו קיים "וכתב". יצא זה, שמחוסר כתיבה, קציצה ונתינה.
