אחת השאלות שעלו בימי הסגרים כשלא ניתן היה להתפלל במניין של עשרה אנשים הנמצאים במקום אחד, האם ניתן לצרף למניין אנשים הנמצאים במרפסות.
הסוגיא רחבה ומסועפת, ורציתי לגעת בנקודה מעניינת מתוך הדיון- מהי דעת מרן המחבר בשולחן ערוך, והאם שאלה זו היא בהכרח מחלוקת אשכנזים וספרדים.
כותב מרן המחבר (אורח חיים נה סעיף יג): "צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַעֲשָׁרָה בְּמָקוֹם אֶחָד וּשְׁלִיחַ צִבּוּר עִמָּהֶם". באופן פשוט נשמע מסעיף זה שאין אפשרות לצרף אנשים הנמצאים ברשות אחרת.
אמנם בסעיף שלאחריו כתב: "מִי שֶׁעוֹמֵד אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵינֵיהֶם חַלּוֹן, אֲפִלּוּ גָּבוֹהַּ כַּמָּה קוֹמוֹת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רָחָב אַרְבָּעָה, וּמַרְאֶה לָהֶם פָּנָיו מִשָּׁם, מִצְטָרֵף עִמָּהֶם לַעֲשָׂרָה."
הלומד את שני הסעיפים הללו יגיע למסקנה הפשוטה, שכדי ליצור מניין של עשרה יש שתי אפשרויות, או שיהיו כולם במקום אחד, או שיהיו במקומות נפרדים אך יראו אלו את פניהם של אלו.
ואכן כך פירשו חלק מן האחרונים את דבריו.
אך יש שפירשו בדרך אחרת, כמו שמבאר בקצרה ה"כף החיים" את שתי הדרכים:
"ודע דבהא שכתב השולחן ערוך דבמה שמראה להם פניו מצטרף, נחלקו האחרונים בכוונתו. יש אומרים דאינו די במה שמראה פניו אלא צריך שיוציא ראשו מן החלון לבית הכנסת. ויש אומרים דבמראה הפנים בלחוד סגי, ומצטרף אף על פי שאינו מכניס ראשו."
כלומר, בנוסף להבנה הפשוטה העולה מדברי המחבר, יש שהבינו שאין כאן שתי אפשרויות לצירוף למניין אלא יש הכרח שיהיו כולם במקום אחד, וב"מראה להם פניו" שבסעיף י"ד הכוונה שיכניס את ראשו לרשות שבה נמצאים שאר האנשים, וכך ייחשב שהוא נמצא עמהם, ולא די בראיית הפנים כאשר אינו נמצא עמהם. מדוע פירשו כך, ולכאורה הוציאו את דברי המחבר מפשטם?
הקושי לבאר את דברי המחבר כפשטם מתעורר כשלומדים הלכה זו במקורה, ב"בית יוסף", ונבאר את הדברים.
להלכה זו, המרחיבה את הגדרת ה"מקום אחד" שצריכים להיות בו עשרת האנשים, יש שתי סוגיות העשויות לשמש כמקור, שתיהן אינן בהלכות תפילה. סוגיא אחת במסכת פסחים העוסקת במקום בו ניתן לאכול קרבן הפסח (פסחים פה ע"ב) שם כתוב "החלונות ועובי החומה כלפנים", שאף עובי החלונות שבחומה נחשבים כירושלים, ומשם למדו חלק מן הראשונים (רבנו ירוחם ועוד) שאף אם אחד מן המתפללים נמצא בחדר אחר, אם יהיה ראשו בחלון, ייחשב שהוא נמצא בתוך החדר השני.
סוגיא שניה נמצאת בהלכות זימון, שם רואים (וכן פסק שם המחבר) שדי בראיית פנים כדי לצרף שתי קבוצות, אפילו כאשר האנשים נמצאים בשני בתים נפרדים, ומשם למד בשו"ת הרשב"א שהוא הדין להלכות תפילה (אמנם בלשון של "אפשר לומר", שיש שהבינו שזה לשון של ספק).
ועכשיו הגענו לבעיה – הבית יוסף כלל לא מביא את דברי הרשב"א הללו שלמד את ההיתר מהלכות זימון, אלא רק את דברי רבנו ירוחם ומהר"י אבוהב הדנים בצירוף אדם שמכניס את ראשו לחלון ומצטרף, ואם כן קשה לומר שפסק המחבר מתבסס על דעה שלא הביא בבית יוסף.
אכן כאמור נחלקו בזה האחרונים, יש שפסקו להתיר לצרף את הרואים (אמנם אף הם התירו זאת רק בשעת הדחק), ויש שאמרו שלא ניתן לצרף את הרואים אפילו בשעת הדחק. כדעת האוסרים הכריע הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א, וכן הרב אריאל אדרי שליט"א (בשו"ת שחר אורך חלק ג, שעתיד לצאת בהמשך השנה). אמנם הרב אדרי פוסק לאשכנזים שיכולים הם להקל ולסמוך בזה על דעת המשנה ברורה שהקל. ויש לשאול (השאלה וההסבר מופיעים בתשובתו של הרב אדרי), מדוע שיהיה בזה הבדל בין אשכנזים לספרדים, הרי ראינו שכולם מתבססים על הכרעת מרן המחבר, אין כאן מחלוקת מחבר ורמ"א, רק מחלוקת בהבנת מקור דברי השולחן ערוך, ואם כן זוהי מחלוקת אחרונים שאיננה קשורה למסורות פסיקה או לשיטות פסיקה של אשכנזים או ספרדים? ובנוסף יש מאחרוני ספרד שהקלו בזה, ויש מאחרוני אשכנז שהחמירו? וביאר הרב אדרי שהכריע כך על פי הכלל שה"משנה ברורה" התקבל כ"פוסק האחרון" עבור האשכנזים, כלומר שאין לזוז מפסיקותיו בכל סוגיא שבה הכריע.
אמנם נראה שעל פי זה אין מניעה עקרונית לספרדי להכריע אף הוא כדעת ה"משנה ברורה" בזה, אך בפועל כמובן שעליו לשמוע לרבותיו, כבכל סוגיא הלכתית אחרת.
