השבוע נהרג בעזה הרב אלישע לוינשטרן. לא זכיתי להכירו, אך מצאתי ברשת מאמר שחיבר, שכותרתו "אבלות שבלב". המאמר עוסק בסוגיה ביחס שבין פרטי הלכות אבלות אל ליבה של האבלות- רגש הצער והאבל. נעסוק מעט בדבריו, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו הקדושה.
כותב השו"ע (יו"ד ש"פ סעיף א): "אלו דברים שהאבל אסור בהם: במלאכה ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ואסור בשאלת שלום ובכביסה וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה ואסור להניח תפילין ביום הראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ושמחה ואיחוי קרע כל ל' יום".
בפתיחת המאמר שואל הרב אלישע – האם חייב האבל להצטער באבלו, או שהתורה מתייחסת רק למישור המעשי, כיצד על האבל להתנהג למעשה בימי אבלו, מבלי להתייחס למישור הרגשי?
ניתן אולי לנסח את השאלה בצורה כללית יותר – האם התורה מכלילה בעבודת השם את כל חלקי האדם ואת כל רבדיו, ותובעת ומתווה הדרכה לכולם – לרגש, לנפש, למחשבה ולמעשה, או שמא הרגש נמצא מחוץ לשליטתנו ולכן אף מחוץ להדרכה התורנית.
התורה אמנם דורשת מהאדם שלא לתת ביטוי מעשי לרגשות מסוימים, אך לצוות עליו לשמוח, או להתעצב, או לא לחוש כעס למשל, את זאת אולי לא ציוותה התורה.
אם תאמרו – הרי התורה מצווה "ושמחת בחגך"? חז"ל פירשו פסוק זה כחיוב להבאת קרבן שמחה לבית המקדש, או לאכילת בשר ושתיית יין משחרב המקדש, אך לא כציווי על שמחת הלב.
הרב אלישע ז"ל משווה בין דבריהם של שניים מאחרוני זמננו בסוגיה זו. מן הצד האחד הגרי"ד סולובייצ'יק בספרו "שיעורים לזכר אבא מארי" (חלק ב, עמ' רה) ובמקומות נוספים בכתביו , ולעומתו ר' שלמה פישר בספרו "בית ישי" (דרשות סימן י"ג).
כותב הרב סולובייצ'יק: "אבלות, אף על פי שמן התורה מתקיימת היא על ידי ניהוג י"א דבר, מכל מקום בחלותה ועצם קיומה מהווה היא מהות של אבלות בלב, אלא שכך ציוותה תורה, שאבלות נפשית פנימית מתבטאת על ידי י"א איסורים. אולם עיקר הקיום הוא מצב נפשי של דיכאון נפש ועצבות. והגע עצמך, אבל שינהוג אבלותו כדת וכדין ולא יעבור על י"א דבר, אלא שבתוך ימי האבלות יביא לביתו משחקים ומשחקות והם ישעשעוהו בדברי צחוק והוא יתענג על זה, הייצא ידי חובת אבלות?"
לעומת טוען ר' שלמה פישר: "מצוות אבלות על המת אינה אלא דין התנהגות חיצונית, להראות כבוד המת, אבל לא צער פנימי בלב". ועוד כתב: "העניין הוא להראות עצמם מתאבלים ומצטערים, שזה כבוד המת".
הרב אלישע דן במאמרו בראיות לשתי השיטות, נביא ראייה אחת לכל שיטה.
ה"בית ישי" מביא ראיה לשיטתו מגמרא במסכת סוכה, בדין שחתן פטור מן הסוכה כי הוא טרוד במצווה, ושואלת הגמרא מדוע באותו האופן אין טרדתו של האבל פוטרתו מן הסוכה, ומתרצת (סוכה כ"ה): "הכא טריד טירדא דמצווה, התם טריד טירדא דרשות". טירדת החתן מוגדרת טירדה של מצווה, לעומת טירדתו של האבל שהיא טירדת רשות. ומבאר רש"י: "טירדא דרשות – שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער".הרי לנו מפורש – החיוב הוא רק לנהוג למעשה במנהגי האבלות, אך אין ציווי על צער הלב, ולכן אין האבל טרוד בצערו.
הרב סולובייצי'ק מתמודד עם קושיא זו בתירוץ "דחוק מאוד" כלשונו של הרב אלישע שם, ומסביר שכוונת רש"י היא שעל האבל מוטל חיוב להתגבר על צערו כדי לקיים מצוות. כלומר אמנם עליו להצטער, אך לא על חשבון קיום המצוות.
ראייה מרכזית לשיטתו של הרב סולובייצ'יק היא הגמרא במועד קטן האומרת (כ"ז:): "שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת". אחת ההנהגות המעשיות הנדרשות מן האבל היא ביטוי מובהק של צער – שלושה ימי בכי. ה"מנחת אשר" דן אף הוא בשאלה זו של חיובו של האבל להצטער, ומביא שה"ערוך לנר" וה"שפת אמת" ביארו שהגמרא הנ"ל אינה מתכוונת שיש חיוב בכי, אלא שאין לבכות יותר משלושה ימים. כך אכן משמע מפשט הגמרא, הציטוט המלא הוא – "אל תבכו למת ואל תנודו לו – אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור, הא כיצד? שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת". המימרא הזו הובאה בהקשר של "אל תבכו יותר מידי". אמנם הרב ווייס שם דחה טענה זו מהמשך המימרא – "שבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת" זמנים אלו ודאי אינם גבול לזמן שבו מותר להספיד, או לזמן שבו מותר שלא לגהץ ולהסתפר, אלא הם הגדרה חיובית של כיצד יש לנהוג ולמשך כמה זמן.
לשיטת ה"בית ישי" אפשר לומר שיסבור כדברי האחרונים הנ"ל שאין כאן חיוב אלא גבול להיתר. דרך נוספת היא כפי שמציע הרב אלישע על פי מקור אחר שהביא ה"בית ישי" מגמרא בשבת (ק"ה:):"כל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה", משמע שהבכי הוא חלק מהנהגות האבל הנעשות לכבודו של המת.אמנם הבוכה מסתמא עושה זאת מתוך צער, אך הצער כאן הוא אמצעי לכבוד המת, ולא מטרת האבלות.
נראה לי להציע דרך אמצעית בין שתי השיטות הנ"ל.
התורה איננה מצווה על האדם לחוש רגש כלשהו. הרגשות הן תגובות טבעיות למצבים מסוימים, שאמנם משתנות מאדם לאדם, כתלות במרכיבי אישיותו, בחוויות שעיצבו אותו ואולי אף בעולם הערכים שלו.
התורה מתייחסת לטבע האנושי הפשוט (או במקרה של הלכות אבלות – חז"ל הם שתיקנו את ההלכות המעשיות), ומניחה שהאבל מצטער על מות קרובו, וביחס למצב זה מצווה ציוויים. לא צריך לצוות על האבל להצטער, כפי שלא צריך לצוות על החתן לשמוח, אמנם התורה מתייחסת למצב זה של שמחת החתן בהדרכות מעשיות. על פי זה ניתן לומר, שתחושת הצער והנהגות האבל כרוכות זו בזו, הצער נולד מטבעו של האדם, והמצוות נובעות מהדרכת התורה, כאשר בעצם המציאות הטבעית והתורה, ממקור אחד יצאו ומרכיבות יחד את מערכת המצוות.
