כותב הטור (סימן רמט, הובא גם בשו"ע שם): "ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות כל היום, כדאיתא בעירובין בפרק בכל מערבין (ערובין מ:) הני בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, אלמא שדרך תלמידי חכמים להתענות בערב שבת".
אפשר שטעמו של מנהג זה הוא כתענית של תשובה, שערב שבת זמן תשובה הוא, וכפי שכותב המשנה ברורה (רנ, ס"ק): "כתבו הספרים יהרהר בתשובה ויפשפש במעשיו בכל ערב שבת כי שבת מקרי כלה מלכתא וכאילו מקבל פני המלך יתברך שמו, ואין נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי הסחבות של חלאת העוונות".
אפשר עוד שהיה הטעם כדי שייכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. על כל פנים כתבו האחרונים (ב"ח, מג"א ועוד) שאין לנהוג כן, שלא ייכנס לשבת כשהוא מעונה.
אמנם אין להתענות, אך עדיין יש לדאוג שייכנס לשבת כשהוא תאב לאכול את סעודת השבת, כפי שנראה בדין של איסור קביעת סעודה בערב שבת.
וכך פוסק המחבר (רמט, ב): "אָסוּר לִקְבֹּעַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סְעֻדָּה וּמִשְׁתֶּה שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בִּימֵי הַחֹל, וַאֲפִלּוּ הִיא סְעֻדַּת אֵרוּסִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שֶׁיִּכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא תָּאֵב לֶאֱכֹל; וְכָל הַיּוֹם בִּכְלַל הָאִסוּר".
הפרי מגדים ביאר דין זה מטעם אחר מטעמו של המחבר, הובאו דבריו בביאור הלכה (ד"ה "מפני כבוד השבת"): "ובפרי מגדים מצדד דאין הטעם משום לתיאבון אלא דעיקר הטעם הוא מפני שמזלזל בזה כבוד שבת שעושה ערב שבת שווה בזה לימי השבת".
מכבוד השבת הוא השינוי משאר הימים, ובפרט מערב שבת הסמוך אליו. באופן דומה מפרש גם ה'מסילת ישרים' (פרק יט): "הִנֵּה אָמְרוּ (שבת קי"ט א'): "רַב עָנָן לָבִישׁ גוּנְדָּא" – דְּהַיְינוּ, שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ בֶּגֶד שָׁחוֹר בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִיכָּר יוֹתֵר כְּבוֹד הַשַּׁבָּת בְּלָבְשׁוֹ בּוֹ בְּגָדִים נָאִים. נִמְצָא, שֶׁלֹּא לְבַד הַהֲכָנָה לְשַׁבָּת הוּא מִכְּלַל הַכָּבוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ הַהֶעְדֵּר שֶׁמִּכֹּחוֹ יִבָּחֵן יוֹתֵר מְצִיאוּת הַכָּבוֹד, גַּם הוּא מִכְּלַל הַמִּצְוָה. וְכֵן אָסְרוּ לִקְבּוֹעַ סְעוּדָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת (גיטין ל"ח ב')".
אמנם יוצאים מן הכלל הנ"ל הם המקרים בהם יש סעודת מצווה שזמנה דווקא ביום זה, כסעודת ברית, או סעודת פורים וכיוצא בזה, אך כתבו הפוסקים שאף בסעודות אלו מצווה להתחיל לפני חצות היום.
ממשיך המחבר בסעיף הנ"ל: "וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בְּלִי קְבִיעוּת סְעֻדָּה, אֲפִלּוּ סְעֻדָּה שֶׁרָגִיל בָּהּ בַּחֹל, כָּל הַיּוֹם מֻתָּר לְהַתְחִיל מִן הַדִּין, אֲבָל מִצְוָה לְהִמָּנַע מִלִּקְבֹּעַ סְעֻדָּה שֶׁנָּהוּג בָּהּ בַּחֹל, מִט' שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה".
סעודות גדולות נאסרו כבר מהבוקר, אך גם קביעות סעודה רגילה אין להתחיל ברבע האחרון של היום.
אכילה מועטת מותרת עד כניסת השבת, שאז נאסרת אף היא, עד שיקדש.
על דין זה כותב ה'ערוך השולחן' (רמט, ו): " ראוי לכל ירא אלוקים שבימות החורף שהימים קצרים לא יאכל שום סעודה קטנה בבוקר, ולהראב"ד אסור לקבוע סעודה אחר חצות. כללו של דבר – החכם עיניו בראש, וכבוד שבת גדול מאד מאד."
