בעולם שלפני הסגרים נהוג היה בבתי הכנסת להתפלל מנחה לפני השקיעה, וערבית לאחר צאת הכוכבים. מהו המקור למנהג זה? ניתן היה לחשוב שלהלכה זמן המנחה הוא עד השקיעה, וזמנה של תפילת ערבית הוא מצאת הכוכבים, אך מעיון במקור הסוגיא נראה שכלל אין שיטה כזו בהלכה.
אומרת המשנה (ברכות ד, א): "תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע".
בפשט המשנה אין מחלוקת לגבי הזמן של תפילת ערבית, אך מוכח מהגמרא שמחלוקת התנאים לגבי מנחה משליכה גם על זמן תפילת ערבית (ויעויין בזה ב'שנות אליהו' לגר"א על המשנה).
אומרת הגמרא ובעקבותיה הפוסקים, שהמחלוקת לא הוכרעה ואפשר לנהוג ככל אחת משיטות התנאים הנ"ל: "דעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד".
שיטת רבי יהודה פשוטה יותר להבנה – זמן פלג המנחה הוא המפריד בין מנחה לערבית, עד לזמן זה ניתן להתפלל מנחה, ומשם מתחיל זמן תפילת ערבית. אמנם בדברי חכמים מצאנו שיטות שונות במפרשים ובעקבותיהם גם בהלכה.
בסוגיא במסכת ברכות על המשנה הנ"ל (כו.) מפרש רש"י: "עד הערב – עד חשיכה".
לעומתו בתלמידי רבנו יונה על הרי"ף כתב: "תפלת המנחה עד הערב – אין לפרש עד יציאת הכוכבים שהוא לילה ממש… אלא עד שקיעת החמה". ושם בהמשך לגבי תפילת ערבית: "ועכשיו כיוון שמנהגנו להתפלל תפלת מנחה אחר פלג המנחה כרבנן, אין לנו להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה". כלומר, זמן תפילת ערבית הוא מהשקיעה.
וכן פסק הרמב"ם לגבי מנחה (תפילה ג, ד): "ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה". אמנם אין הוא תולה את תחילת זמנה של תפילת ערבית בסיום זמן תפילת מנחה (הלכות תפילה ג, ז): "ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת, לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה". בלשונו של הרמב"ם הביטוי "יש לו" כוונתו שאפשר לעשות כן, ולא שמוכרחים. אמנם רואים שההנחה שזמני תפילת מנחה וערבית אינם חופפים, איננה מוכרחת. ומלשונו שכתב שניתן להתפלל אף "קודם שתשקע החמה" ניתן אולי ללמוד שהבין בדברי חכמים שתחילת זמנה של ערבית הוא מהשקיעה (אלא שפסק להלכה שלא מדקדקים בזמן זה).
גם לדעת המחבר והרמ"א נראה בפשטות שניתן להתפלל מנחה עד צאת הכוכבים.
כך כותב המשנה ברורה (רלג ס"ק יד): "ודע, דאף שמהמחבר והרמ"א משמע דלדידן דנוהגים להתפלל מעריב אחר צאת הכוכבים מותר להתפלל מנחה אפי' אחר שקיעה עד סמוך לצאת הכוכבים, יש פוסקים רבים שחולקים בזה ודעתם שתפלת המנחה הוא רק קודם שקיעת החמה, ולכן לכתחילה צריך כל אדם ליזהר להתפלל קודם שקיעת החמה דווקא דהיינו שיגמור תפלתו בעוד שלא נתכסה השמש מעינינו. ומוטב להתפלל בזמנה ביחידות מלהתפלל אח"כ בצבור. ובדיעבד יוכל לסמוך על דעת המקילים להתפלל אחר שקיעה עד רבע שעה קודם צאת הכוכבים".
על כל פנים רואים שלשתי שיטות הראשונים בדעת חכמים, סוף זמן תפילת מנחה הוא תחילת זמן תפילת ערבית.
וכן כתב הגר"א בשנות אליהו' על משנתנו: " אין לה קבע – פירוש, אין לה זמן בפני עצמו, אלא זמנה בזמן שאין יכולין להתפלל שאר תפילות, דהיינו בין מנחה לשחרית. ולרבי יהודה שמתפלל מנחה עד פלג המנחה, מתחיל זמן מעריב מפלג המנחה ואילך. ולרבנן שזמן תפילת המנחה עד הערב, מתחיל זמן תפילת ערבית מהערב."
מדוע אם כן מקפידים אנו לסיים את תפילת המנחה עד השקיעה, ואילו לתפילת ערבית ממתינים לצאת הכוכבים? ביחס לתפילת מנחה לפני השקיעה ראינו במשנה ברורה לעיל שיש לחשוש לכתחילה לדעת הפוסקים המחמירים בזה, ולגבי ערבית כיוון שזמן קריאת שמע הוא לכולי עלמא אחרי צאת הכוכבים כפי שראינו בשבוע שעבר, יש לכתחילה להתפלל באופן שברכות קריאת שמע וקריאת שמע יהיו בזמנן, לאחר צאת הכוכבים.
