פרשת בהעלותך – אור החוכמה והדעת

רש"י בתחילת הפרשה מביא מדרש: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? – לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: 'חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

ויש להבין מדוע חלשה דעתו של אהרון הכהן, ובמה ניחמו הקב"ה.

אפשר היה לחשוב שמדובר בקנאה, אף אם קנאה חיובית, כקנאת סופרים, שהביט אהרון הכהן אל חלקו והצטער, מדוע נגרע מקומו וחלקו מחנוכת המזבח?

מה בין קנאה שלילית לחיובית? יש קנאה שכל עניינה למקם את עצמו מעל חבירו, ונושא הקנאה אינו חשוב. למשל, אם יישב לידי אברך עם שטריימל יותר יפה משלי, אקנא בו, אך לא השטריימל מעניין אותי, אלא המעמד שלי, הכבוד שלי. ויש קנאה טובה ממנה, זו אשר בה הנושא איננו המעמד שלי, אלא יש חשיבות לדבר שבו אני מקנא. למשל, אם אני כל ימיי עובד על תיקון מידת הכעס, ואז אני רואה אדם שאצלו שולט במידה זו ברמה גבוהה משלי, אמנם יהיה רגע של צער וצביטה בלב, אבל הנושא יהיה דחיפה ומוטיבציה להמשיך ולהשתפר בזה.

וכדברי המסילת ישרים (פ"ד): "מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו. כי אין זה מטעם הקנאה אשר תיפול רק בחסרי הדעת כמו שאכתוב עוד בסיעתא דשמיא, אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלימות מדריגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חבירו".

אך לא מסתבר הדבר, אם ניזכר במה זכה אהרון לכהונתו:

לאחר שמשה מסרב לקבל עליו את השליחות במעמד הסנה ומבקש מהקב"ה "שלח נא ביד תשלח", עונה לו הקב"ה (שמות ד יד): " וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ".

מעיד עליו יודע תעלומות שלא רק שאהרון יראה עצמו כשמח, אלא ישמח בליבו ולא יצטער בראותו את אחיו הצעיר נבחר להיות מושיען של ישראל ומקבל התורה.

ואומר המדרש (שמות רבה ג, יז): "אמר רבי שמעון בר רבי יוסי הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים שנאמר (שמות כח ל) והיו על לב אהרן".

ועוד תגדל התמיהה ממה שגרם לחלישות הדעת הזו וממה שניחמו הקב"ה דווקא במנורה, כפי ששואלים גם הרמב"ן ואור החיים הקדוש כאן. וכך כותב הרמב"ן:

"ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב… ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו?

ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המילואים!".

אפשר אולי לבאר כך בדרך דרוש: פירוש הביטוי 'חלשה דעתו' הוא כפשוטו, שנחלש כוח הדעת שלו. לרוב משמש הביטוי לתאר תסכול, פגיעה, עלבון וכדומה, אך הוא מתייחס לתוצאה של המצב הרגשי הזה, שבפועל נתון האדם תחת השפעה כלשהי המחלישה את כוח הדעת המנהיג אותו. אפשר להגיע לתוצאה כזו גם כאשר מתערערת אצל האדם נקודה מהותית בתפיסה שלו, הוא לרגע חש שעליו לייצב את ההכרה, את יסודות הדעת שלו. כך אירע כאן לאהרון הכהן, כאשר הכוהנים בפרט ושבט לוי בכלל לא היו שותפים בהבאת הקרבנות לחנוכת המזבח, הדבר לא תאם את תפיסת התפקיד של הכהונה אצל אהרון. הכהנים עניינם לדאוג להשראת השכינה בישראל, להיות המקשרים בין ישראל לאביהם שבשמיים. ועכשיו שנפקד מקומו של שבט לוי באירוע של השראת השכינה, חשש אהרון שמא הוא לא תופס נכון את תפקידם, שמא חלילה 'כל העדה כולם קדושים' ואין לכהנים תפקיד מיוחד בזה.

ובחר ה' להניח את דעתו דווקא בעבודת המנורה, להורות אולי שאמנם ישראל שותפים כולם עם השראת השכינה שבישראל, אבל הכהנים תפקידם עליון עוד יותר, והם נוגעים לעצם השראת השכינה בישראל, אף זו שאיננה תלויה במקדש. ואפשר להציע כמה הסברים בזה.

א. "הנרות לעולם" – עדות שהשכינה שורה בישראל

כותב שם הרמב"ן: "וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו – וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו..".

כיוון דומה יש ב'קדושת לוי' על חנוכה לר' לוי יצחק מברדיטשב: "והנה הרמב"ן כתב שרומז לנר חנוכה. והנה בימי משה רבינו ע"ה עדיין לא היה, רק כפי דעתו של הרמב"ן דעתו הקדוש שכל התורה מרומז לדורות, וכן פירש בששת ימי בראשית (בראשית ב, ג), וכן פירש במעשה אבות (בראשית יב, ו ועוד), עיין שם דעתו הקדושה. ולפי דברינו יתכן, שזה שאמר המדרש נרות לעולם, קאי על נרות בית הכנסת ונר שבת שהיה בימי משה רבינו ע"ה שהם לעולם. ולפי מה שכתבתי, אלו המצות דנר שבת ובית הכנסת גורמין להנס דמנורה, ודעת הרמב"ן הקדושה ודעתי הקלושה נוטין לדבר אחד, שלכך היה רצויה מצות המנורה מכל העבודות, שנוהגת אפילו בזמן שבית המקדש חרב, לכך בזכות המנורה נעשה הצלה ובה נעשה הנס".

הגמרא במסכת שבת אומרת: "מחוץ לפרוכת העדות יערוך וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים". וברש"י שם: "והא דאמרינן בסדר יומא (דף לג:) הטבת ה' נרות קודם להטבת ב' נרות משמע כולהו הוה מטיב שחרית ויליף לה מקראי היינו בשלא הי' הנס מתקיים והי' מוצאו שכבה דלא סמך קרא אניסא וכל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה".

המנורה דלקה תמיד, להורות על השראת השכינה התמידית בישראל.

ב. המנורה כסמל לחכמת התורה

המנורה היא סמל לחכמת התורה, כידוע מדברי הגמרא (ב"ב כה:): " אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום".

אפשר שרמז לו הקב"ה שתפקידו של שבט לוי הוא הוראת התורה לעם ישראל, וכפי ברכתו של משה לשבט לוי: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל", שאף התורה היא איתנו לעולם, אף כאשר אין בית מקדש, והכהנים הם נושאי התורה.

בספר הכוזרי (ב, כו), כאשר מתאר הוא את עבודת המקדש וממשיל זאת לגוף חי המורכב ממערכות שונות הנצרכות כולן כדי שיחולו חיים בגוף, כך גם חלקי המקדש וכליו, וביחס למנורה הוא כותב: "המנורה – להידבק בה אור החוכמה והדעת". ואפשר שדווקא כנגד חלישות הדעת של אהרון, אמר לו הקב"ה שדווקא הוא האחראי לאור הדעת שבישראל, בזה שמדלק הוא את המנורה.

מאמרים אחרונים
Picture of אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.