פרשת מטות – כוחה של המחשבה

א. עשיית מעשה בכוונת חטא, אף שלא הגיעה בסופו של דבר לכלל חטא, מחייבת סליחה וכפרה.

כתוב בראשון של פרשתנו: "אישה הפרם וה' יסלח לה". ויש לברר על מה הסליחה – לפי פשט הפסוק כל מה שהתרחש היה נדר של האשה והפרה של הבעל, ולא ברור מדוע נדרשת כפרה.

כך מובא פעמיים בש"ס (קידושין פא ע"ב ונזיר כג ע"א, וברש"י אצלנו) –

"תניא "אישה הפרם וה' יסלח לה" – במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים.

רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי, אמר: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה!"

ויש לעיין מדוע נתבע האדם שחישב לעשות הרע, הרי בסופו של דבר אין כאן חטא –

הוא לא עבר על רצון השם, לא פגם בעולמות העליונים ולא נגע בו טימטום החטא.

אמנם העניין בו אנו עסוקים גרם לר' עקיבא לבכות, ואם נעסוק בזה יותר מידי אנו עלולים לבוא בעצמנו לידי בכי, ואסור לבכות בשבת, אך ננסה לעיין בקצרה בשורש העניין, ונלמד מכאן עיקרון לנושא משמח יותר.

ב. שני דרכי הבנה במהות החידוש הנ"ל

ומובאים באחרונים שני דרכי הבנה בזה:

1. אפשר לומר שהדין כאן הוא שהאדם נתבע על מחשבת האיסור, וכפי שנתבאר. זהו מעין 'חצי שיעור' של האיסור. פעולה של חטא אין כאן, שהרי עצם האכילה היא אכילת היתר, אך הוא נענש על מה שבחר לפעול נגד רצון השם (ואפשר לחקור כאן כפי שחוקרים בסוגיא של חצי שיעור, האם ישנו איסור כללי להחליט לעבור על רצון השם באיסור מן האיסורים, או שזהו חלק מן האיסור הפרטי שלפנינו).

ויש להקשות על דרך זו, מהגמרא הידועה בקידושין (מ.) –

"מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו מאי ולחושבי שמו אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה שנאמר (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'."

מבואר שמחשבת הלב לעשות הרע, אין נתבעים עליה!

בספר "תרומת הכרי" (לבעל קונטרס הספיקות, אחיו של ה'קצות') מציין סתירה זו בין הגמרות, ומתרץ שהחילוק בין מחשבה טובה לרעה הוא שמחשבה רעה אדם 'עביד דמימלך', יש סבירות גבוהה שהיא לא תצא אל הפועל (אולי כעין דברי הרמב"ם בהלכות גירושין שרצונו הפנימי של אדם מישראל הוא לקיים את מצוות התורה), ולכן כאשר אכן פעל על פי מחשבתו זו (=אכל את הבשר שחשבו לחזיר), שוב אין זו רק מחשבה כמוסה בליבו אלא היא גמורה ומוחלטת, ונתבע עליה.

2. כתוב בשיעורי הגרי"ז על נזיר בביאור שיטת הרמב"ם שמכין את האוכל הנ"ל מכת מרדות, שיש כאן ממש מעשה איסור, האכילה עצמה נחשבת כאכילת חטא: "וצריכים לומר דבאמת בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה יש כאן מעשה איסור אלא דילפי' מקרא דליכא חיוב מלקות", ומה שנתחדש כאן הוא לא העונש אלא דווקא הפטור, שלא חייב מלקות על אכילה זו. והותיר ר' אשר וייס את דבריו בצ"ע, כיצד ייתכן לומר שיש כאן ממש מעשה איסור, כאשר אין חפצא של חטא, כאשר למעשה הוא אכל בשר היתר.

בטרם ננסה לתת קצת טעם לדברי הרב מבריסק, נתבונן בשאלה נוספת – כפי שהבטחנו לעיל שלא להישאר רק בחלק המעורר בכיה בסוגיא זו.

ג. האם נכון דין זה גם ביחס למצוות?

האם אדם שפעל פעולת מצווה בטעות, כלומר למפרע התברר לו (או שמעולם לא נתברר לו) שהחפצא לא היה חפצא של מצווה. הבאנו לעיל מהגמרא בקידושין שמחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה, גם בלי שיש לנו הוכחה על רצינותו במה שהוציא מחשבתו אל הפועל, כפי שדרשנו מהחוטא. אך האם גם כאן היה אומר הרב מבריסק שיש מעשה מצווה, בנוסף למחשבת המצווה?

לכאורה למה לא, העקרונות ההלכתיים בדרך כלל שווים במצוות ובעבירות.

אך קשה משתי דוגמאות:

אומרת המשנה בסוכה (פ"ב משנה ז): "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית וב"ש פוסלין וב"ה מכשירין אמרו להם ב"ה לב"ש לא כך היה מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה לבקר את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר אמרו להם ב"ש משם ראיה אף הם אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך."

וקשה, למה לא נאמר שקיים מצוות סוכה במה שהוציא אל הפועל את מחשבת המצווה, וכפי שלמדנו לעיל בעבירה?

אפשר לתרץ ולומר שאף אם יש לו שכר בישיבה זו, וקיים רצון השם בזה, עדיין לא יצא ידי חובת המצווה, קיום ממש אין כאן, ולזה נתכוונו חז"ל בדבריהם. ועוד יש לומר, שכאשר הסיבה שלא יצאה המצווה אל הפועל היא בגלל התרשלות של מקיים המצווה – למשל כאן, שנהג ר' יהודה כדעת בית שמאי, יבוא הדבר על חשבון שכרו.

קושיא דומה ניתן להקשות מהגמרא בבבא בתרא ט ע"ב: " דרש רבה מאי דכתיב (ירמיהו יח, כג) ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם [אפילו] בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר" – גם כאן נוכל לתרץ שחסר במצווה, ולא יזכה למלוא השכר, אך לא בהכרח שאין כאן שכר כלל.

ונחזור לשאלתנו, כיצד יסביר הגרי"ז שהמעשה נחשב מעשה מצווה ממש, כאשר בפועל לא נתקיימה המצווה?

ד. ההבנה המוסרית

אומר מדרש בראשית רבה מ"ד: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". בדרך כלל מובא מדרש זה ביחס לטעמי המצוות, שאיננו יודעים את טעמי פרטי המצוות. אך לענייננו ניתן גם ללמוד מהמדרש שעיקר עניינם של המצוות הוא העשייה שלנו, קבלתנו את גזירות המלך. ומצידנו אין זה משנה אם אכן נתקיימה המצווה במלואה או לא. כמובן שחלילה לנו לזלזל בתוצאת המצווה, ומוטל עלינו להשתדל בכל כוחנו לקיימה בשלימות, אך לאחר שעשינו את המוטל עלינו, אל לנו לדאוג עוד שמא פיספסנו את כל המצווה. מצד החיוב המוסרי יש להתחזק בחשיבות עצם עשיית המצווה, ולא רק לדאוג לצד האובייקטיבי.

ה. ההבנה על דרך הפנימיות (נפש החיים)

וזה שתקנו נוסח ברכות המצוות אשר קדשנו במצותיו. וכן וקדשתנו במצותיך (=בלשון עבר, נתקדשנו עוד לפני השלמת המצווה). כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה. תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו. וכתוב מפורש והתקדשתם והייתם קדושים וכמאמרם ז"ל ביומא (דף לט.) כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ר"ל שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משרשה העליון של המצוה כמ"ש בזוהר וכו'. וכאשר ישים אליו לבו בעת עשיי' המצוה. יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה ורוח נכון נתחדש בקרבו. וזש"ה אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. בהם היינו בתוכם ממש שהוא מסובב אז בקדושת המצוה ומוקף מאוירא דג"ע."

כלומר רואים כאן שבכל שלבי קיום המצווה, גם לפני שנתקיימה, כבר אנו מקושרים לשורשה. וא"כ אפשר שאפילו אם בפועל לא תהיה מצווה ממש בסוף התהליך, ניתן לפעול מכוח שורש המצווה. והוא הדין והיא המידה גם ביחס לעבירה.

(החלק ההלכתי מבוסס על שיעור של ר' אשר וייס לפרשתנו)