פרשת משפטים – טעמו של איסור הריבית

מצינו בראשונים שפרשת משפטים מתחלקת לשתי פרשות: "משפטים" ו"אם כסף", כך כתוב בספר החינוך וברבנו בחיי. כך היה מנהג קהילת ברצלונה, וכן נוהגים באלג'יר ובתוניס, בחלק מן השנים מעוברות, כאשר יש כ"ט שבתות בחורף, שקוראים אותה בשני חלקים.

פרשת "אם כסף" נקראת על שם הפסוק הראשון שבה (שמות כב כד):

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ".

כותב ספר החינוך שפסוק זה כולל שלוש מצוות: מצוות הלוואה לעני (מביא רש"י מחז"ל: "ר' ישמעאל אומר: כל 'אם' ו'אם' שבתורה רשות, חוץ משלשה, וזה אחד מהם"), שלא לתבוע חוב מעני שאין לו במה לפרוע, ושלא נשית יד בין לווה למלווה בריבית.

נעסוק במצווה השלישית שבפסוק – איסור הריבית.

חז"ל מלמדים אותנו בסוף פרק איזשהו נשך במסכת בבא מציעא, העוסק בהלכות ריבית, שלאווים הרבה נאמרו בריבית: המלווה עובר על שישה לאווין, הלווה על שניים, ו"המתעסקין" (העדים, הערב, הסופר) עוברים בלאו אחד, הוא הלאו שלפנינו.

לכאורה איסור הריבית אינו מובן. הרי בניגוד לשאר האיסורים הקשורים בדיני ממונות, כאן הלווה – "הניזק" משלם על ההלוואה מרצונו החופשי. ועוד, באיסור זה עלולים אנו דווקא לפגוע בלווים, שכן המלווים יימנעו מלהלוות.

המחבר פותח את הלכות ריבית בהדגשת חומרת האיסור (שו"ע יורה דעה ק"ס סע' ב):

"כל הנותן בריבית נכסיו מתמוטטים וכאלו כפר ביציאת מצרים ובאלוקי ישראל."

כותב שם הט"ז (הרב דוד הלוי סגל, שנפטר היום, כו בשבט, לפני כ340 שנה): "בברייתא סוף פרק [איזהו נשך]: ולא עוד אלא שמשימין משה רבינו חכם ותורתו אמת (כלומר על דרך סגי נהורא) שאומרים אילו ידע שיש ריוח בדבר לא היה כותבו. ולכאורה תמוה וכי לא ידע שיש ריוח טוב למלוה ברבית? ונראה פירושו שאומרים שיש ריוח טוב ללווה במעות שלוקח ומרויח בו הרבה וע"כ אין עליו איסור אם נותן רבית, כך הם אומרים המלוים ברבית". כלומר הכפירה היא בזה שהמלווים עוברים על האיסור כי אינם מבינים את טעמו, שלפי דעתם הם דווקא מועילים ללווה, שעל ידי כספם יוכלו להרוויח ממון הרבה.

מצינו שמתירה התורה להלוות לגוי – "לנוכרי תשיך", ולחלק מן הראשונים זו אפילו מצווה.

החינוך בביאור טעמה של מצוות הלוואה לגוי בריבית כותב: "משורשי המצוה שאין ראוי לנו לגמול חסד זולתי אל העם יודעי הא-ל ועובדים לפניו. ובהימנע החסד משאר בני האדם ונעשה אותו לאלו, נבחן כי עיקר האהבה והחמלה עליהם מצד החזיקם בתורת אלקים יתברך. והנה עם הכוונה הזאת יהיה לנו שכר במניעת החסד מהם, כמו בעשותנו אותו אל בני עמנו."

על פי דברים אלו מובן שהלוואה בלי ריבית היא מעשה של גמילות חסדים, כלומר אפשר שהפסוק שלנו כולו עוסק במצוות ההלוואה: עלינו להלוות רק באופן של חסד – בלי להיות כנושים כאשר אין ללווה ממה לשלם, וכן בלי לדרוש ריבית. באופן כזה נשמע שיש כאן ציווי מוסרי ולא ממוני כפי שיש בשאר ענייני גזילות ונזקים.

ואכן יש שהסבירו באופן כזה את איסור הריבית, שיש כאן ציווי מוסרי שרצתה התורה שנדאג לעניים ולנצרכים, והוסיפו עוד שלכן נמצאות הלכות ריבית בחלק "יורה דעה" של השולחן ערוך העוסק בענייני איסור והיתר, ולא בחלק "חושן משפט" המסדר את ענייני הממונות שבין אדם לחברו.

ה"כלי יקר" מוסיף טעם אמוני לאיסור (ויקרא כה, לו): "לאחיך לא תשיך- ואף על פי שהלווה מרוויח בזה. וזיל בתר טעמא, כי עיקר טעם איסור הריבית הוא, לפי שהוא מסיר את מדת הביטחון מן האדם, כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירוויח או לא. אבל הנותן בריבית רווח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו, ומן ה' יסיר לבו".

כלומר ברוב העסקים יש מידה של סיכון, שמעורר את האדם להתפלל שיצליח ולתלות את הצלחתו בה', ואילו ריבית היא עסק עם רווח קבוע ומובטח.

אמנם אפשר לבאר את האיסור גם בדרך של גזל ואיסור ממוני.

מסביר ה'חינוך' את טעמו של הלאו: "משרשי המצוה כי הא-ל הטוב חפץ ביישוב עמו אשר בחר. ועל כן ציוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב. כי כן דרכו של ריבית וידוע הדבר ומפני זה נקרא נשך. ובהימנע מן המעשה הזה ערב וסופר ועדים, ימנעו בני אדם ממנו".

ומפורש אף יותר בלשונו של הרמב"ן (דברים כ"ג כ'): "לא תשיך לאחיך – גם זו מצוה מבוארת (ויקרא כ"ה ל"ו-ל"ז), יוסיף בכאן אזהרה גם ללוה, מה שאין כן בכל דיני ממונות שאם רצה הוא לזוק בנכסיו רשאי, אבל מפני רגילות החטא הזה יזהיר בו גם הלוה".

יש כאן טעם לעצם איסור הריבית, שעלול הוא לגרום לאבד את כל ממונו של הלווה. התורה לוקחת אחריות על מצבו הכלכלי של האדם. אם יש מציאות של עני, מצווים אנו להלוות לו, וכן מוזהרים אנו שלא להחמיר את מצבו הכלכלי, אף כאשר הוא מסכים לכך מחמת דוחקו. וזהו גם הטעם שכל המתעסקים בהלוואה שכזו מוזהרים בלאו, כדי להרחיק עוד יותר את המציאות הזו.

כך מבאר כאן רש"י את המילה "נשך" שבה מתארת התורה את הריבית: "נשך – ריבית, שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבטבט ונופח עד קדקדו. כך ריבית אינו מרגיש, ואינו נזכר עד שהריבית עולה, ומחסרו ממון הרבה".

כלומר, נכון שהלווה מסכים לשלם אחוז מסויים על ההלוואה, אך דומה הדבר לנשיכתו של הנחש – בשעת הנשיכה מורגשת רק עקיצה קטנה ברגל, אך מאותו הרגע נכנס חומר מסוכן אל תוך גופו של האדם ומתפשט עד לראשו. כך האחוז הקטן עליו חתם בשעת ההלוואה, סוף שיחסר ממנו ממון הרבה, לכן התורה מתערבת בהסכם הזה ואוסרת אותו.

מאמרים אחרונים
Picture of אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.