קביעת סעודה בערב שבת

קדושת השבת אינה תלויה בנו. בתפילת המועדים מברכים אנו "מקדש ישראל והזמנים", ומסבירה הגמרא (ברכות מט.) שמשמעות החתימה היא שישראל מקדשים את הזמנים – על ידי כך שבית דין קובע את זמן קידוש החודש, נקבע היום בו יחול כל חג. שבת לעומת זאת היא "קביעא וקיימא". מאז בריאת העולם, ברגע שמגיע היום השביעי של השבוע, חלה קדושתו וחלים עלינו חיובי המצוות התלויות בו. אמנם, בשתי מצוות משתתפים אנו באופן מסוים בהחלת קדושת השבת – בקבלת תוספת שבת, ובקידוש (בו נעסוק בפעם אחרת בע"ה).
מניין שמצווים אנו לקבל עלינו את השבת?
אומרת הגמרא (יומא פא(:: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש– יכול יתחיל ויתענה בתשעה? תלמוד לומר: בערב. אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר: בתשעה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר: מערב עד ערב. ואין לי אלא יום הכיפורים, שבתות מניין? תלמוד לומר: תשבתו. אין לי אלא שבתות, ימים טובים מנין? תלמוד לומר: שבתכם. הא כיצד? כל מקום שנאמר שבוֹת, מוסיפין מחול על הקודש".
השולחן ערוך פוסק להלכה שיש להוסיף בערב שבת מחול על הקודש (סימן רס"א, סעיף ב):
"יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ".
נקט המחבר בלשון של "יש אומרים" כיוון שהרמב"ם השמיט את מצוות קבלת תוספת שבת (והזכיר את מצוות התוספת רק לעניין העינוי ביום הכיפורים).
יש מספר הנוגעות להלכה זו: האם נשים חייבות במצווה זו, מה משך התוספת שיש לקבל, ממתי ניתן לקבל תוספת שבת, האם יש לקבלה בפה או בלב, ועוד.
האם ניתן להתפלל מנחה לאחר שקיבל עליו שבת? החכם עיניו בראשו, ולכתחילה יש להשתדל לסיים את תפילת המנחה כשיש עוד שהות ביום לקבל שבת. כשרואה שהציבור מתאחר, יכול לקבל שבת לאחר שיסיים תפילת העמידה, בזמן של חזרת הש"ץ. אך מה הדין אם אין שהות לסיים אפילו את תפילת העמידה עד השקיעה? נחלקו בזה הפוסקים. המשנה ברורה כותב שבמצב כזה יקבל שבת ויתפלל ערבית פעמיים (רס"ג ס"ק מ"ג), וכן פסק השמירת שבת כהלכתה (מ"ו, ה).
אף שמלשון השולחן ערוך משמע שאף הוא סובר שאין להתפלל מנחה לאחר קבלת שבת, שפסק (רסג, ט"ו): "אֲבָל אִם עָנָה וְקִבֵּל שַׁבָּת עִמָּהֶם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת חֹל, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם", ביארו האחרונים בדבריו שזהו דווקא כשקיבל שבת עם הציבור (על ידי עניית "ברכו" של ערבית), אך יחיד שקיבל עליו שבת בפני עצמו, יכול להתפלל מנחה לאחר מכן (והאריך בזה מרן הראשל"צ ב"ילקוט יוסף" שבת, א, חלק שני, קונטרס אחרון סימן ח). וכן פסקו עוד אחרוני זמננו (הציץ אליעזר, המנחת יצחק).
ניתן אולי לתלות את מחלוקתם באפשרויות השונות להבין את הגדר של "תוספת שבת":
יש שהבינו שהוא מדין 'נדר' (בעל 'הלבוש' ועוד), כלומר שכמו שיש בכוחו של אדם לאסור על עצמו כל דבר בנדר, כך המקבל שבת מקבל עליו את איסורי השבת בנדר.
יש שהבינו שעל ידי קבלת התוספת הוא ממש 'מוסיף מחול על הקודש' – חלק מהיום השישי מתקדש בקדושת השבת, מה שגורר ממילא את איסורי השבת.
ויש שהבינו כאפשרות שלישית, שבקבלתו הוא מוסיף על יום השבת עצמו, וברגע שקיבל שבת הסתיים עבורו יום שישי, עד כדי כך שאם למשל לא ספר את ספירת העומר של יום שישי לא יוכל שוב לספור.
על פי ההבנה השלישית פשוט שלא שייך להתפלל תפילה השייכת ליום שעבר, לעומת זאת אם זהו רק נדר הנוגע לאיסורי שבת, אין כל מניעה להתפלל מנחה, ולגבי ההבנה האמצעית יש מקום להסתפק כיצד יסברו לגבי האפשרות להתפלל מנחה.
על כל פנים כפי שכבר אמרנו, הטוב ביותר להתפלל בזמן כזה שיספיק לקבל שבת לאחר תפילתו.

מאמרים אחרונים
Picture of אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.