קריאת פרשת פרה והקשר לכ"ג באדר


לע"נ ר' מרדכי צבי בן ר' ישראל ירמוס ז"ל

נלב"ע כ"ג באדר ה'תשד"מ

הדברים מבוססים על דברי הרב משה שטרנבוך שליט"א בספרו "מועדים וזמנים" (חלק ב, קסח), ספר אותו קיבל סבא צבי מהכולל בראש העין, שהרב שטרנבוך עמד בראשו לפני כשישים שנה, כמתנה על תרומתו לכולל.

כותב המחבר בשולחן ערוך אורח חיים בשני מקומות (קמ"ו סעיף ב ותרפ"ה סעיף ז) על פי דברי התוספות, שחיוב קריאת פרשת פרה הוא מדאורייתא.

ותמוה הדבר, היכן מצינו בתורה שיש חיוב לקרוא את פרשת פרה? ואכן הביאו המגן אברהם והמשנה ברורה (בסימן תרפ"ה) שאחרונים רבים חלקו וכתבו שקריאת פרשת פרה אינה מן התורה. הגר"א כתב על דברי המחבר הללו "נוסחא משובשת נזדמנה לו", ולא מופיע בתוספות שפרשת פרה מדאורייתא, אלא רק פרשת זכור (ואכן כך הוא בנוסח המודפס בזמננו).

אף שהרב שטרנבוך רגיל ללכת בדרכו של הגר"א, ובראש ספרו כתוב שהוא "נין ונכד לרבינו הגר"א זצ"ל", כאן כותב הוא ש"תמוה מאוד" לומר שיש כאן טעות סופר, כי מלבד התוספות מצינו בעוד ראשונים שכתבו כך (הרא"ש, הריטב"א, הרשב"א) וקשה לומר שבכל הספרים הללו נפלה בזה טעות סופר, אלא יש ליישב את דבריהם ולהבין את כוונתם ואת מקור הדברים.

מסביר הרב שטרנבוך שכוונת הראשונים ב'קריאת פרשת פרה דאורייתא' היא שבשעת עשיית מצוות הפרה, יש לקרוא את הפרשה הכתובה בתורה.

התורה מצווה שסמוך לעשייה של המצווה, יקראו בתורה את הציווי על עשייה זו. היכן מצינו חיוב כזה? כך מובא במסכת יומא (ה' ע"ב), בסוגיה העוסקת בציוויים שנצטווה משה לעשות בימי המילואים שקדמו לחנוכת המשכן: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מניין שאף מקרא פרשה מעכב? תלמוד לומר וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' – אפילו דיבור מעכב".

וברש"י על דברים אלו: "מקרא. פרשת מלואים שנצטווה בואתה תצוה אמר להם לציבור בעשרים ושלשה באדר כשהתחילו המלואים, והקהיל את העדה אל פתח אהל מועד שנאמר 'וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה וגו' וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת' ומקראות הללו בעשיית המלואים בצו את אהרן".

מסביר רש"י כך – בפרשת תצווה מפרטת התורה את אשר נצטווה משה לעשות בשבעת ימי המילואים בהם יעבוד ככהן במשכן, לפני השראת השכינה שתהיה בראש חודש ניסן. בפרשת 'צו' מתארת התורה את העשייה בפועל. ובתחילת העשייה הזו – בכ"ג באדר, מקריא משה רבנו באוזני כל העם את הציוויים מפרשת תצווה, שאותם הוא עומד לקיים כעת. מלשון הפסוק למד רשב"י שקריאת הציווי באוזני העם היא חלק מחויב ובלתי נפרד מן העשייה.

בתחילת אותה הסוגיה לומדת הגמרא ממעשה המילואים לעשיית הפרה האדומה ולעבודת כהן גדול ביום הכיפורים, שאותם הדינים הכתובים במילואים נוהגים גם בשתי העשיות הללו. בתחילת פרק שביעי במסכת יומא, על דברי המשנה: "בא לו כהן גדול לקרות", כותב רש"י: " בא לקרות – את הפרשה, דילפינן ממילואים דאמרינן בפרק קמא (דף ה:) מניין שאף מקרא פרשה מעכב וכו'". כלומר, הכהן הגדול קורא מתוך ספר תורה ביום הכיפורים את מצוות היום בסמוך לעשייתן. ואף שלא מצינו שמפורש דין זה בעשיית הפרה האדומה, מסתבר שכך יש לנהוג גם שם, שהרי אף הלכות פרה אדומה נלמדו מהלכות ימי המילואים. הרמב"ם לא מביא דין זה בהלכות פרה אדומה (בתיאור המפורט של שריפת הפרה, פרק ג הלכה ב), ואפשר שהבין שאף במילואים עצמם שהם המקור לדין זה לא היה זה ממש חלק מהקרבת המילואים, אלא שחובת העשייה חלה על הציבור רק לאחר שישמעו את קריאת הפרשה, וכך גם ביחס לפרה ולעבודת יום הכיפורים, שלא בהכרח היתה חובה מן התורה לקרוא את הפרשה בכל פעם שהתקיים הציווי, אלא שמספיק לקרוא בפעם הראשונה שמתקיימת המצווה.

לזה כיוונו הראשונים שכתבו שקריאת פרשת פרה היא מן התורה, כלומר שחכמים חייבו אותנו לקרוא פרשה זו, כפי שמצינו ששייך חיוב מן התורה בקריאתה. ונפקא מינה שאין קריאה זו כשאר כל הקריאות שאנו קוראים בתורה, אף שבאמת גם חיובה הוא מדברי חכמים ולא מן התורה, שבשאר הקריאות החיוב על הציבור הוא לשמוע את הקריאה – וכאן יש מצוות קריאה. ולכן קטן לא יכול לקרוא פרשה זו כיוון שאינו יכול להוציא את הגדולים ידי חובתם, ונפקא מינה נוספת היא שצריך העולה לכוון להוציא את הציבור בברכות התורה, ועל השומעים לכוון לצאת, כי למעשה השומע הוא כקורא, ויוצא מדין 'שומע כעונה'.

בשולי הדברים אעיר שלכאורה יש קצת דוחק בלשון, לפרש ש'קריאת פרשת פרה דאורייתא' לא מתייחס לרמת החיוב שחייבים אנו בקריאה זו, אלא לכך שיש חיוב דאורייתא כזה, ושממנו סמכו חכמים לחייב אותנו מדבריהם בקריאה זו.

אמנם מצינו דרך דומה (דמיון רחוק) בדבריו של ר' אשר וייס שליט"א בסוגיא אחרת, בביאור מילת 'מדאורייתא' בלשון הראשונים.

ביחס לשאלה אם יש כוח ביד חכמים לעקור מצווה מן התורה, מביא הוא את דברי התוספות במסכת סוכה (ג. ד"ה "דאמר לך מני"): "לא קיימת מצוות סוכה מימיך דאפילו מדאורייתא לא קיים", ומבאר שאין כוונתם שלא יצא מדאורייתא, אלא שחכמים פסלו את עיקר מצוות סוכה במצב כזה, ולא אמרו רק דין נוסף על עיקר מצוות ישיבת הסוכה, כך ש'מדאורייתא' שבלשונם הכוונה לדין דאורייתא שאליו מתייחסים חז"ל, אך לא שהתכוונו שלדבריהם יש תוקף של דאורייתא. כך גם אצלנו, חיוב הקריאה של הפרשה הוא מדאורייתא במקום אחר, ואת הקריאה הזו מחייבים כעת חכמים, גם בשבת הסמוכה לראש חודש ניסן.

מאמרים אחרונים
Picture of אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.