המהר"ל בספרו 'גבורות השם' העוסק בענייני יציאת מצרים מבאר את שירת הים, ומביא[א] מדרש[ב] המפרט כחמש עשרה דעות בחז"ל בזכות מה נקרע הים (למשל: קדושת ישראל, אברהם אבינו, משה רבינו, מצוות ברית מילה ועוד), וכול תנא מביא סימוכין לשיטתו.
לאחר שמבאר המהר"ל את כל השיטות, הוא כותב לגבי המכנה המשותף המוסכם על כולם:
"ועוד יש ענין גדול בקריעת ים סוף. שאף אם היו המכות במצרים ביאור ובארץ, אינה דומה לקריעת ים סוף, שהוא בטול אל הים.. וכדכתיב (תהלים צה, ה) "אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו", הרי נחשב כמו היבשה, והוא יסוד אחד מן היסודות, שהוא יסוד המים. וכאשר גברו ישראל על הטבע של ים, ונבקע הים, נחשב זה התגברות על עולם הטבעי, שהוא חומרי. ועוד יתבאר בסמוך באריכות ענין זה".
במה גדול נס זה של קריעת הים מכל מכות מצרים? כאן יש ביטול גמור של אחד מיסודות המציאות החומרית. הים שהוא יסוד המים, התבטל, נשבר. הים קפא והפך למוצק, ונוצרו בתוכו שבילים הסותרים את "חוק כלים שלובים" המהותי למים.
מדוע דווקא בשלב זה של גאולת ישראל ממצרים מופיע ה"כיפוף" המשמעותי ביותר של חוקי הטבע? ממשיך המהר"ל:
"ואז יצאו לחירות מן החומרי לגמרי. וכל זמן שלא קרע להם ים סוף, לא היה לישראל שהם הצורה השלימה, מציאות בשלימות. כי כבר ידענו שכל זמן שהיה להם התדבקות והתחברות אל מצרים, שנמשלים לחומר, שלא היה לישראל מציאות בשלימות, כאשר החומר גובר על הצורה, הוא מונע לשלימות הצורה. לכן עד שקרע להם ים סוף, לא היה להם יציאה שלימה, שאז היו יוצאים מן רשות החומר, שהם המים, והיו צורה שלימה לגמרי, בלי מונע חמרי בעולם. וכל זמן שהיו תחת רשות המים החומרים, מונעים הצורה שלא היה להם מציאות בשלימות".
בשלב ראשון, ביציאת מצרים, נוצר עם ישראל.
עם ישראל היוצא ממצרים וצועד אל עצמאותו, אל הר סיני, אל ארץ ישראל, 'מאוים' כעת על ידי אחד מיסודות הטבע. יש כאן התנגשות בין הקדושה לבין החומר. ההכרעה של ביטול הטבע בשביל ישראל, הוא הכרעה שהקדושה האלוקית דוחה מפניה את הטבע.
בדרך כלל אין הקדושה סותרת ולא מתנגדת אל הטבע. אבל כאן ישנה התנגשות, אחד הצדדים מוכרח לבטל את השני. או שישראל חלילה טובעים, או שהים מפסיק להיות ים. וכאן הושלמה גאולת ישראל, כאן הם נוצרו בשלימות כעם קדוש שאין לו מונע בעולם החומרי.
כיוון שכאן אנו עוסקים בקדושה הישראלית המכריעה את הטבע, אומר כל תנא במדרש מהי נקודת הקדושה המרכזית שבישראל.
נתמקד באחת מדעות התנאים הללו, דעת ר' ישמעאל.
"מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו – ר' ישמעאל אומר מה תצעק אלי, בזכות ירושלים אני אקרע להם את הים שנאמר (ישעיה נב א): עוּרִ֥י עוּרִ֛י לִבְשִׁ֥י עֻזֵּ֖ךְ צִיּ֑וֹן לִבְשִׁ֣י ׀ בִּגְדֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ יְרֽוּשָׁלַ֙͏ִם֙ עִ֣יר הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֣י לֹ֥א יוֹסִ֛יף יָבֹוא־בָ֥ךְ ע֖וֹד עָרֵ֥ל וְטָמֵֽא.
ואומר (שם נא ט): עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹור גְּאוּלִים".
הפסוק האומר "את היא המחרבת ים.. הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹור גְּאוּלִים" פונה לזרועו של ה', לא לירושלים. ר' ישמעאל עושה מעין 'היקש' בין שני הפסוקים, הנביא קורא "עורי עורי לבשי עוז/עוזך" פעם לירושלים ופעם לזרוע ה', מכאן נלמד שבזכות ירושלים נקרע הים. הזרוע היא ה'זרוע המבצעת', וירושלים היא הסיבה.
אמנם אפשר שמלבד ההיקש, יש גם הסבר מהותי יותר.
זרוע ה' מוזכרת גם בשירת הים. בפסוקים המתארים את תגובת העמים לשמע גאולתם של ישראל, כתוב כך:
"נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ – נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. שָׁמְעוּ עַמִּים… תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדוֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ".
מתרגם אונקלוס "בִּסְגֵּי תוּקְפָךְ", זרוע היא הכוח המתגבר על חוקי הטבע.
בגדול זרועך – הזרוע הגדולה, החסד שעושה השם במה שמכופף את חוקי הטבע מפני ישראל.
מפסוקי השירה עולה שהשם גאלנו כדי להביאנו לירושלים. מרגע היציאה יש סימון של היעד, יש חיבור של זרוע ה' לירושלים. ומתי נדרשת זרוע זו? כאשר מוביל ה' את ישראל אל ירושלים.
מסביר המהר"ל כיצד ירושלים קורעת את הים:
"מפני כי ירושלים הוא מקום מקודש, וראוי למקום אשר הוא קדוש אלוקי, לבטל ולדחות המקום שהוא הפכו, כמו הים, שהוא מקום בעולם. ומפני כי ישראל ראויים אל ירושלים, המקום שהוא קדוש אלוקי, וראויים ישראל להביאם אל ירושלים, מקום הקודש. ולכך כאשר הגיעו לים, נדחה ונקרע לפניהם המקום שהוא הפך אל מקום הקודש, כי ירושלים קדוש, והים הוא חומרי, הפך הקדושה, והבן זה".
הים הוא מקום חומרי. כיצד? לא ייתכנו בו חיים של קדושה. הרי אין האדם יכול לדור במים. מתקיימים שם רק חיים טבעיים. ביבשה יש מקום לאדם, שם תיתכן מציאות של קדושה. בתוך היבשה נתייחד מקום אחד מתוך המקומות המאפשרים זאת, שהוא יהיה מקום מיוחד לקדושה. אמנם כלל היבשה, על אף שאף היא מקומו של הטבע והחומר, מאפשרת הופעת הקדושה.
ישראל צועדים אל מקום הקדושה, ובדרך הם דוחים את המקום שהוא הסמל של ההיפך.
בסוף הפסוק שהביא ר' ישמעאל כתוב: "כִּ֣י לֹ֥א יוֹסִ֛יף יָבֹוא־בָ֥ךְ ע֖וֹד עָרֵ֥ל וְטָמֵֽא", מה הכוונה בנבואה זו? האם תיאסר כניסתם של גויים לירושלים?
מסבירים המפרשים ש'ערל' זו אדום ו'טמא' הכוונה לישמעאל. כלומר הדרך הזו לירושלים אינה רק הכניסה הפיזית של ישראל לירושלים, אל ההתאחדות השלמה, שירושלים תהיה שייכת רק לקדושת ישראל, ולא לטומאת העמים. שנזכה.
