שומע כעונה בספירת העומר (חלק שני)

אחת ההלכות הידועות בהלכות ספירת העומר היא זו ה'מזהירה' שלא לומר את מניין הימים לפני שיברך, כדי שלא יפסיד את הברכה (תפ"ט, ד): "מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה יאמר לו אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנות בברכה".

מבאר המשנה ברורה (ס"ק כב) שאמנם נפסק להלכה שמצוות צריכות כוונה אף בדיעבד, ומי שקיים מצווה בלא כוונה לצאת עליו לחזור ולקיים את המצווה, אך לגבי ברכת המצווה חוששים אנו לדעה הסוברת שמצוות אינן צריכות כוונה ואם כן כבר יצא ידי חובתו, ולכן מספק לא יברך.

בפעם הקודמת ראינו שנחלקו הפוסקים האם יש דין של 'שומע כעונה' בספירת העומר, ולהלכה נפסק ב'ביאור הלכה' (שם סוף ד"ה "מצווה על כל אחד") "לכתחילה בוודאי צריך כל אחד לספור בעצמו, אכן בדיעבד אם שמע מחבירו וכוון לצאת יחזור ויספור בלי ברכה".

אם נצרף יחד את שתי ההלכות הללו, שהפסד הברכה יכול להיגרם מספירה בלי כוונה לצאת וכן מספירה על ידי שמיעה מדין שומע כעונה, תתעורר לנו שאלה ביחס לדינו של השואל מהסיפור בסעיף ד' הנ"ל, האם כפי שנפסק שהמשיב הפסיד את הברכה שמא הלכה כסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, כך גם השואל ששמע את תשובתו לא יוכל לברך שמא הדין הוא שהשומע כעונה.

אמנם מסתימת המחבר שהתייחס רק למשיב ולא לשואל ניתן ללמוד שהשואל יוכל לספור בברכה, וצריך ביאור מדוע. נציע בקצרה מספר תשובות אפשריות.

א. כותב הרמב"ם (הל' שופר, סוכה ולולב ב, ד) לגבי מצוות תקיעת שופר: "נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת – לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע". הקשה ה'מגיד משנה' שם שהרי בהלכות מצה כתב הרמב"ם שאדם שהכריחוהו לאכול מצה יצא, כדעת הסוברים שמצוות אין צריכות כוונה, ואילו כאן פוסק הרמב"ם כדעת הסוברים שמצוות צריכות כוונה, ותירץ "ואולי שהוא סובר שכיוון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה, ואפילו התוקע עיקרו השמיעה, לפיכך צריך כוונה, מה שאין כן באכילת מצה". מסתפק ה'מגיד משנה' האם גם למאן דאמר שמצוות אין צריכות כוונה, לגבי מצווה המתקיימת רק על ידי שמיעה צריך בכל זאת כוונה. ומסתבר הדבר, שכן בשמיעה אין כל פעולה מצד האדם, ואם לא כיוון לצאת בשמיעה זו כיצד תתייחס אליו המצווה, ולכן השואל ששמע מן המשיב את הספירה ולא נתכוון לספור, לכולי עלמא לא יצא ויוכל להמשיך לספור. אפשר אולי לתלות נקודה זאת במחלוקתם של ה'חזון איש' ו'בית הלוי' ביחס להבנת דין 'שומע כעונה', אך אין כאן המקום להאריך בזה.

ב. ה'שולחן ערוך הרב' התייחס לשאלה זו במפורש, וכך הוא כותב (תפ"ט, יד) : "אבל השואל יכול לספור בברכה אף ששמע כבר הסיפור מהמשיב, מכל מקום בשעה ששמע היה בדעתו לחזור ולספור שהרי בשביל כך הוא שומע ונמצא שהיה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו". כמו רוב הנקודות שהזכרנו בסוגיה הזו גם טענה זו שנויה במחלוקת, אך לרוב הפוסקים מועילה כוונה שלא לצאת אפילו לדעה שמצוות אינן צריכות כוונה, כי הפשט הוא לדעה זו שיוצאים בסתם, אך לא בעל כורחו של האדם, ואם אין הוא מעוניין לצאת מכל סיבה שהיא, לא יצא. כך השואל כמה היום לעומר, הרי שואל הוא כדי שיידע מהו המניין שעליו לספור, ואם כן לא ייתכן שבשמיעת התשובה ייחשב שהוא ספר בעל כורחו ושלא יוכל לשוב ולספור בברכה.

ג. עוד אפשר שיש כאן ספק ספקא. בדומה להלכות הידועות ביחס למי שלא ספר בלילה וספר ביום, או מי שאינו זוכר האם ספר אתמול או לא, שמצרפים אנו את הספקות שלהם ומתירים להם להמשיך ולספור בברכה, באופן דומה ניתן אולי לומר גם כאן –

אם נצרף את הספק שמא לא אמרינן שומע כעונה בספירת העומר, וגם אם אומרים שהשומע כעונה עדיין שמא הלכה היא שמצוות צריכות כוונה והוא הרי לא כיוון, לכן יוכל לספור בברכה.

מאמרים אחרונים
Picture of אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.