אומרת הגמרא במנחות (ס"ה ע"ב): "תנו רבנן: וספרתם לכם – שתהא ספירה לכל אחד ואחד", וברש"י שם: "שכל אחד חייב לספור".
ויש להבין מה חידשה כאן התורה, שהרי כל המצוות מחייבות בסתמא את כל אחד ואחד מישראל. שלא מצינו ביחס לשבת למשל שציוותה התורה "זכור לך את יום השבת", אלא "זכור", ומובן שבכך פונה התורה לכל יחיד ויחיד, ובמה שונה מצוות ספירת העומר?
מביא המשנה ברורה (ס"ק ה) שיש בזה שני הסברים באחרונים.
יש אחרונים שהבינו שגילתה כאן התורה שמצוות ספירת העומר איננה כשאר המצוות שבדיבור, ושכאן אין אפשרות לצאת מהדין של 'שומע כעונה' שמצינו בקידוש והבדלה ובשאר המצוות שבדיבור.
ויש לעומתם שהבינו שבאה התורה להבדיל בין ספירה זו לספירת שמיטין ויובלות, ששם הספירה מוטלת על הבית דין בלבד ולא על הציבור, והדגישה שספירת העומר מוטלת על כל יחיד, ולשיטתם אין מניעה לצאת בספירת העומר על ידי שמיעת הספירה של חבירו, כבשאר המצוות התלויות באמירה.
אף המגן אברהם (שם ס"ק ב) נסתפק האם בספירת העומר יש דין של שומע כעונה.
להלכה כתב ה'ביאור הלכה' שלכתחילה יספור כל אחד בעצמו, ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חברו, יחזור ויספור בלי ברכה.
ויש לבאר מה הטעם שספירת העומר תהיה שונה בזה משאר כל המצוות שבדיבור, שלא ייאמר בה הדין של 'שומע כעונה'. יש בזה מהלך של כמה מגדולי זמננו (הגר"מ שטרנבוך, ר' אשר ווייס ועוד), ונביא את הדברים בקצרה.
נחלקו ה'חזון איש' וה'בית הלוי' בהבנת גדר דין זה של 'שומע כעונה'.
ה'בית הלוי' מסביר שכפי שמתקיימת המצווה על ידי דיבור הפה, כך יכולה היא להתקיים אף על ידי שמיעת האוזן.
ה'חזון איש' חולק על הבנה זו, ולשיטתו האדם המקיים את המצווה מוציא את השומע ידי חובה, אך בפועל נתקיימה המצווה רק על ידי המדבר, ומועילה מצוותו להוציא ידי חובה את השומע.
קיבץ ר' אשר ווייס בקונטרס שלושים ושישה מקורות המתבארים על פי שני הצדדים הללו, ביניהם סוגייתנו, ונקדים דוגמא אחת מסוגיא אחרת.
בסימן קכ"ד (סעיף ד') כתב המחבר שהשומעים התפילה מפי ש"צ צריכים לשתוק ולהקשיב לתפילה, והרמ"א כתב שיש אומרים שצריכים גם לעמוד, ובמשנה ברורה (ס"ק כ) כתב שטעמם הוא משום ששומע כעונה, שאז נחשב כאילו הם מתפללים בעצמם.
האומרים שצריך לעמוד מבינים אם כן כה'בית הלוי' הנ"ל, שגם השומע מתפלל ממש ולכן צריך לעמוד, ואילו החולקים עליהם מבינים כה'חזון איש', שרק הש"צ הוא שמתפלל כעת והשומעים רק יוצאים ידי חובה בתפילתו, ולכן אין הם מוכרחים לעמוד.
כך גם בספירת העומר, שם חייבה תורה 'שתהא ספירה לכל אחד ואחד".
על פי הבנתו של ה'בית הלוי' אם יעמדו יחד ראובן ושמעון, וראובן יספור את ספירת העומר בפיו, שמעון שישמע את ספירתו יקיים אף הוא את המצווה, ותהיה כאן 'ספירה לכל אחד ואחד'.
לעומת זאת לפי הבנת ה'חזון איש', שרק הסופר הוא המקיים את המצווה והשומע יוצא ידי חובה בספירתו, לא תתקיים כאן 'ספירה לכל אחד ואחד', ולא נוכל להסתמך בזה על הדין של שומע כעונה.
