תורה דיליה – לחג השבועות

סגולת המועדים

לכל חג יש נקודה מיוחדת, עניין מהותי המתחדש בו. מזכירים אנו נקודה זו בברכת "אתה בחרתנו": חג המצות – זמן חרותנו, חג הסוכות – זמן שמחתנו, חד השבועות – זמן מתן תורתנו. מלבד הרעיון הכללי שבכל חג, יש הארה מיוחדת הנוגעת לעבודתו של היחיד.

א. כותב הכוזרי בתחילת מאמר שלישי על הרגלים (ג,ה) :" וְהַסֵּדֶר הַזֶּה מֵהַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן מֵהַגּוּף, מִתְפַּלֵּל לְנַפְשׁוֹ וְנִזּוֹן לְגוּפוֹ, וּמַתְמֶדֶת עָלָיו בִּרְכַּת הַתְּפִלָּה עַד עֵת תְּפִלָּה אַחֶרֶת, כְּהַתְמָדַת כֹּחַ סְעוּדַת הַיּוֹם עַד שֶׁיִּסְעֹד בַּלַּיְלָה, וְכָל אֲשֶׁר תִּרְחָק עֵת הַתְּפִלָּה מֵהַנֶּפֶשׁ הִיא הוֹלָכַת וְקוֹדֶרֶת בְּמַה שֶׁפָּגַע (נ"א שֶׁפּוֹגֵעַ) אוֹתָהּ מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם, כָּל שֶׁכֵּן אִם יְבִיאֵהוּ הַצֹּרֶךְ לְחֶבְרַת נְעָרִים וְנָשִׂים וְרֵעִים, וְיִשְׁמַע מַה שֶׁיַּעֲכִיר (נ"א שֶׁיַּקְדִיר) זַכּוּת נַפְשׁוֹ, מִדְּבָרִים כְּעוּרִים וְנִגּוּנִים שֶׁתַּטֶּה הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם וְלֹא יוּכַל לִמְשׁוֹל בָּהּ. וּבָעֵת הַתְּפִלָּה מְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִכָּל מַה שֶׁקָּדַם, ו וְיִתְנַקֶּה לֶעָתִיד, עַד שֶׁלֹּא יַעֲבוֹר שָׁבוּעַ עַל זֶה הַסֵּדֶר עַד שֶׁיְּתַקֵּן הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף…. וְכֵן הַנֶּפֶשׁ תִּזְכּוֹר מַה שֶׁחָסְרָה עִם טִרְדַּת הַגּוּף, וּכְאִלּוּ הִיא בְּיוֹם הַהוּא מִתְרַפְּאָה מֵחֳלִי שֶּׁקָּדַם וּמִתְעַתֶּדֶת לְמַה שֶׁיִּדְחֶה מִמֶּנָּה הֶחֳלִי בֶּעָתִיד… וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לִרְפוּאָה הֶחָדְשִׁית שֶׁהִיא זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם, רוֹצֶה לוֹמַר תוֹלְדוֹת הַחֳדָשִׁים וְחִדּוּשֵׁי הַיָּמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵלֵד יוֹם. וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה עָתִיד לְשָׁלֹשׁ רְגָלִים."

השפעת הזמנים המקודשים הולכת ונחלשת, עד ששוב מגיעים אנו אל אותו הזמן. כך בערב שבועות אנו הכי רחוקים מהשפעתו של החג עלינו משנה שעברה, ומתעתדים להתמלא מחדש מאורו המיוחד.

ב. רעיון דומה כתוב ברמח"ל (דרך השם ד, ז): " ושורש כולם (הזמנים המקודשים) הוא סדר שסידרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו". לכל זמן מקודש יש תיקון מיוחד, המאיר מחדש בכל שנה בהגיע אותו הזמן.

מהו התיקון המיוחד המאיר בשבועות?

ג. אומרת הגמרא (פסחים סח): "תניא ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. ר' יהושע אומר דחלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. וא"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו- כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך (שביעי של פסח) וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם, ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. א"ר אלעזר הכול מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא. (רש"י – להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל). רואים מהגמרא שיש כאן עניין מיוחד שלא מצינו בשאר החגים, שדווקא ביום הקדוש שבו ניתנה התורה לישראל, אין מקום להתבטל אל האידאל והקודש של היום, ומוכרח האדם לעבוד את השם ביום זה על ידי "עונג יום טוב".

נקודה נוספת שבה נתייחד יום זה משאר המועדים הוא, שבשבועות המנחה היא של לחמי חמץ, ולא של מצה כבשאר כל המנחות. וגם נקודה זו צריכה ביאור, מדוע דווקא ביום שבו הופיעה התורה בעולם, היום שאיפשר לנו להתעלות מעל לגשמיות ולגוף, "האי יומא דקא גרים", דווקא ביום זה יש להביא לחמי חמץ, המציינים יותר את מאכל האדם ואולי את צדדיו הגשמיים והמחמיצים.

ד. מבאר המהר"ל את שתי הנקודות הללו (תפארת ישראל פכ"ה): "אמנם יש עוד טעם למה שהיו שתי הלחם חמץ, רמזוהו חכמים "הכל מודים בעצרת דבעינן לכם" שהוא יום שנתן תורה לישראל, וזה, כי היום הזה התחתונים הם עיקר במה שירד השם יתברך עם כל העליונים לתחתונים לתת תורה לתחתונים, והנה שאר הימים התחתונים פונים אל העליונים כמו שראוי, ויום הזה היו פונים העליונים לתחתונים, כדכתיב: (שמות י"ט) וירד ה' על הר סיני, ולפיכך ביום הזה נבחר החמץ שהאדם שבו החמץ עיקר ביום הזה". מבאר המהר"ל שכאן יש להדגיש את הצד של המקבלים, של ישראל, הם הנושא, הם שזכו לשייכות לתורה, בהם התחדשה המדרגה הזו של התורה.

מהי הנקודה שמאירה את עבודתו של היחיד ביום קבלת התורה?

ה. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה – הגמרא בקידושין לומדת מהפסוק שיכול הרב למחול על כבודו, אף שכבודו הוא כבוד התורה, כי "תורה דיליה היא".

ו. נפש החיים (ד, יא): "ולזאת עיקר חיותם ואורם וקיומם של העולמות כולם על נכון הוא רק כשאנחנו עוסקים בה כראוי. כי קב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. שכל אחד מישראל שורש נשמתו העליונה מדובק ונאחז באות אחת מהתורה והיו לאחדים ממש".

עם ישראל בכללו זכה בקשר אל הקב"ה על ידי התורה, אך המשמעות עבור כל איש ישראל היא שעליו למצוא את האות שלו, את הנקודה השייכת לו בתורה, את הלימוד המתאים לו. כפי שאפשר לשאול אברך באיזו סוגיא הוא עוסק, כך כל יהודי מוכרח שתהיה לו תשובה לשאלה זו. לאיזה שיעור הוא הולך, בכמה דפים הוא נמצא אחרי הדף היומי, או כל לימוד אחר שימצא שמתאים לנשמתו.

ז. אמר ר' נתן: מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה? אלא כך אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים, אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכול, שנאמר (שמות לו, ז) והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה. ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם "והנשאם" כתיב.

המשבר של הנשיאים, שחששו שישתחזר בחנוכת המזבח, היה העמידה חסרת האונים מול העבודה השלמה, והתחושה שאין בהם צורך, כשבפיהם השאלה: מה עלינו לעשות? התחושה שאין להם תפקיד, שאין להם מקום, שאין להם 'אות'.

עניינה של תורה הוא החיבור של האדם, של הלומד אל תורתו.

מוכרח האדם למצוא את מקומו בתורה, שבעמדו מול ארון ספרים יהיה ספר שיאיר לו, שיתאים לו. שייתן ליהודי מקום מוגדר, נקודת חיבור אל התורה.

מאמרים אחרונים
Picture of אתרא קדישא
אתרא קדישא

יומא כותב למגירה דברי תורה זה מספר שנים, עד אשר אחיו פגש אותו והמליץ לו להעלות את כתביו לאוויר המרשתת. וכך קרה.