"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן – בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם, וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'".
סמוך למעמד הנשגב של מעמד הר סיני, מתאר הקב"ה למשה כיצד יגיעו הדיברות מה' אל העם – על ידי שליח, משה רבנו.
בנוסף לעצם מסירת הדברים אל העם, ישנה חשיבות גם לאופן בו יעברו הדברים.
רוצה הקב"ה ללמד את עם ישראל שהתורה לא מתקבלת בהכרח באופן ישיר מפיו של הקב"ה לאוזני העם, אלא נמסרת על ידי שליח. וזהו "וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם", יאמינו בדברים הנמסרים בשם ה' מפי חכמי ישראל, ויידעו שמקורם מפי עליון.
בתגובה לדברים הללו עונה משה לה' ומוסר לו דברים שכבר שמע מישראל, אך התורה לא מפרטת מה הם הדברים הללו – רק "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'".
מביא רש"י מהמכילתא מה היה תוכנם של הדברים הללו – "תְּשׁוּבָה עַל דָּבָר זֶה שָׁמַעְתִּי מֵהֶם – שֶׁרְצוֹנָם לִשְׁמֹעַ מִמְּךָ. אֵינוֹ דּוֹמֶה הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי שָׁלִיחַ לַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַמֶּלֶךְ, רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת אֶת מַלְכֵּנוּ".
מספר תמיהות עולות מתשובה זו של העם, וגם מכך שמשה רבנו מוסר את הדברים לקב"ה.
הקב"ה הבוחר בישראל ונותן התורה, ודאי יודע טוב מאיתנו כיצד על התורה להינתן, ולכאורה תשובת העם היא בדיוק הטעות שבא הקב"ה לתקן – הם עדיין אינם מאמינים במשה, אינם מבינים את תפקידם של חכמי ישראל כמוסרי התורה לעם, לכן אך טבעי שיתנגדו לקבל את דבר ה' מפי משה.
ולכן, זה לכאורה בדיוק מה שה' אומר למשה – עם ישראל יראה שה' מדבר עם משה, ושמשה מוסר את הדברים אליהם, ובכך יבינו שזוהי דרך מסירת התורה לישראל.
ועוד יש לשאול, האם משה עדיין לא מבין את תפקידו בשלב הזה? האם הוא שוב מנסה לוותר על שליחותו, כפי שהיה במעמד הסנה, ובעצם לומר לה' – מוטב שתדבר אתה ישירות אליהם, ואני לא אשתתף במסירת התורה?
ועוד, "תְּשׁוּבָה עַל דָּבָר זֶה שָׁמַעְתִּי מֵהֶם" כלומר כבר שמעתי מהם, עוד לפני מה שאמרת לי כעת. אם כך, ודאי שיודע הקב"ה שאלו דברי ישראל שכבר נאמרו למשה, ואפשר שהדברים שאמר ה' למשה באים דווקא כתשובה לדברי ישראל, ולא שדברי ישראל הם תשובה לדברי ה'.
אפשר שיש כאן דוגמא נוספת ל"הוסיף משה יום אחד מדעתו", שהקב"ה מתחשב בדעתם של ישראל ושל משה, על אף שהמחשבה האלוקית מלכתחילה היתה שונה. אך נציע אפשרות אחרת.
כדי לענות על השאלות הנ"ל אציע שאלה נוספת, שאלה שנראית לשונית יותר, ואולי כשנעמוד על הדברים יתורצו גם השאלות הקודמות. במשפט "אֵינוֹ דּוֹמֶה הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי שָׁלִיחַ לַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַמֶּלֶךְ, רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת אֶת מַלְכֵּנוּ" יש מעבר משמיעה לראיה. לכאורה צריכים היו העם לבקש "לשמוע את מלכנו".
אלא שאפשר שזו הנקודה שראו חז"ל בדבריהם של ישראל. מבינים אנו שדברי השליח נאמנים הם למקורם העליון, ומוכנים אנו לשמוע "לעולם" את דבר ה' מפי שליח, רק שכעת, בתחילת דבר ה' לישראל, חפצים אנו בנוסף לקבלת הדברים, גם לפגוש במפגש בלתי אמצעי (עד כמה שניתן) את המלך, את נותן התורה.
במה אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך? בראיית המלך.
מצד קבלת הדברים, מוכנים אנו לקבלם, "לשמוע", מפי שליח. ומשה מבין שזהו רצונם של ישראל, ושאין בכך סתירה לדברי ה' ש"וגם בך יאמינו לעולם", ולכן מקבל ה' את דבריו.
