הסירוב וההסכמה של הקב"ה לבקשת בלעם – מה נשתנה בין הפעם הראשונה לשניה?
בפעם הראשונה שמגיעים שליחי בלק אל בלעם, ושואל בלעם את ה' האם יוכל ללכת עמהם, משיב לו ה': "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא". בפעם השניה שמגיעים שליחי בלק, משיב ה' לבלעם...
בפעם הראשונה שמגיעים שליחי בלק אל בלעם, ושואל בלעם את ה' האם יוכל ללכת עמהם, משיב לו ה':
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא".
בפעם השניה שמגיעים שליחי בלק, משיב ה' לבלעם על שאלתו: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה".
ומקשים העולם, מה נשתנה בין הפעם הראשונה לשניה? אם אין הדבר ראוי שיילך בלעם עמהם, מדוע נתרצה ה' לאפשר לו ללכת, ואם ראוי הדבר, מדוע אסר עליו ללכת בפעם הראשונה?
שאלה זו שמעתי לפני שנים רבות מר' גלעד אורזך, שהפנה אותי לתשובתו של אור החיים הקדוש, שתמיד חל יום פטירתו בסמוך לפרשת בלק, והשנה האיר ה' עיניי וראיתי תשובה נוספת בספר "מעשי השם" לר' אליעזר אשכנזי.
וכך כותב ה"אור החיים הקדוש" (כב, כ):
עוד צריך לדעת למה חזר בו ה' מדעת ראשונה שעכב על ידו מתחלה מה סבר ולבסוף מה סבר.
ונראה כי במה שלפנינו היו לפני ה' ב' דרכים ובכל אחד מהם יש בו מיחוש בלתי הגון, הא' אם יסכים ה' על הליכתו יחשבו העמים ההם שרשותו ביד עצמו ולא ידעו ששלשלת הכלב ביד בעליו ואינו יכול עשות ככל אשר יחפוץ, וה' רצה שיוודע לעיני העמים שאין בלעם ברשות עצמו להרע למי שאין ה' חפץ ברעתו, ואם לא יניחהו ללכת יכנס במיחוש אחר כי יאמר בלעם שהוא ירא ממנו ח"ו לשולחו ולזה מונעו מלכת, אשר על כן נתחכם ה' וסלק ב' המיחושים בדרך נכון, בתחלה אמר אליו לא תלך וגו' שבזה הראה לעמים כי אין הכלב רע ברשות עצמו…
ובשליחות שניה ששלח בלק באנו לתיקון מיחוש הב' שיאמרו שאין ה' יכול ח"ו למונעו מהרע לישראל בהליכתו ותכנס טעות זה בלב בלעם ויחשוב מחשבות כי לא ישלוט ה' בו שם למונעו מעשות חפצו כי כבר נבחן כי הוא עביט של מי רגלים, לזה אמר אליו קום לך אתם ובכל המקום ידי מושלות עליך.
מבאר האור החיים הקדוש שאין הבדל בין הבקשה הראשונה לשניה, וכן חלילה לא שינה ה' את דעתו, אלא שהסירוב הראשון היה להראות שאין בלעם יכול לבוא מעצמו לקלל את ישראל חלילה, וההסכמה שלאחר מכן היתה להראות שאף אם יילך בלעם לקלל, אין בכך שום איום או סכנה לישראל.
ה"מעשי השם" מבאר בדרך אחרת ומדייק שיש הבדל בין שתי השליחויות, שעל הראשונה לא הסכים ה', אך על השניה לא היתה בעיה להסכים:
"ספק א' בתחלת דבריו אמר שמתחלה מנעו ה' שלא יקלל את העם ולמה ילך עמהם, ואח"כ אמר כי הרצון לפניו ית' שיברך את ישראל נביא בגוים ואם הרצון כן למה לא הניחו ללכת בראשונה…
ואמנם כוונת הקב"ה היתה שלא שילך עמהם, אבל לא לסבת שפלות השרים רק לפי שהיתה שאלת בלק שבלעם יקלל את ישראל בשם עצמו, אבל אם ישלח שנית שיקללם ע"י תפלה או עבודה להש"י שאז ילך, ולפי זה כאשר באו השרים האחרים אמר לו שילך".
מאריך שם המחבר לדייק ולהראות שיש הבדל בין הבקשות של שליחי בלק – בראשונה נתבקש בלעם לקלל מעצמו, ולזאת לא הסכים ה', אך כאשר אין הוא תולה את הקללה בעצמו אלא מבין שה' הוא מקור הברכה והקללה, אמר לו ה' שיילך, ויראה שבסופו של דבר יברך ולא יקלל.