פרשת מטות – כוחה של המחשבה
מהו כוחה של המחשבה וכיצד הוא משפיע על מעשינו?
מהו כוחה של המחשבה?
עשיית מעשה בכוונת חטא מחייבת סליחה וכפרה.
כתוב בראשון של פרשתנו: "אישה הפרם וה' יסלח לה". ויש לברר על מה הסליחה – לפי פשט הפסוק כל מה שהתרחש היה נדר של האשה והפרה של הבעל, ולא ברור מדוע נדרשת כפרה.
כך מובא פעמיים בש"ס (קידושין פא ע"ב ונזיר כג ע"א, וברש"י אצלנו) – "תניא "אישה הפרם וה' יסלח לה" – במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים.
רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי, אמר: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה!
ויש לעיין מדוע נתבע האדם שחישב לעשות הרע, הרי בסופו של דבר אין כאן חטא – הוא לא עבר על רצון השם, לא פגם בעולמות העליונים ולא נגע בו טימטום החטא.
כיצד מחשבה משפיעה על מעשינו?
אמנם העניין בו אנו עסוקים גרם לר' עקיבא לבכות, ואם נעסוק בזה יותר מידי אנו עלולים לבוא בעצמנו לידי בכי, ואסור לבכות בשבת, אך ננסה לעיין בקצרה בשורש העניין, ונלמד מכאן עיקרון לנושא משמח יותר.
שני דרכי הבנה במהות החידוש הנ"ל ומובאים באחרונים שני דרכי הבנה בזה:
- אפשר לומר שהדין כאן הוא שהאדם נתבע על מחשבת האיסור, וכפי שנתבאר. זהו מעין 'חצי שיעור' של האיסור. פעולה של חטא אין כאן, שהרי עצם האכילה היא אכילת היתר, אך הוא נענש על מה שבחר לפעול נגד רצון השם.
- כתוב בשיעורי הגרי"ז על נזיר בביאור שיטת הרמב"ם שמכין את האוכל הנ"ל מכת מרדות, שיש כאן ממש מעשה איסור, האכילה עצמה נחשבת כאכילת חטא.
בטרם ננסה לתת קצת טעם לדברי הרב מבריסק, נתבונן בשאלה נוספת – האם נכון דין זה גם ביחס למצוות?
האם אדם שפעל פעולת מצווה בטעות, כלומר למפרע התברר לו (או שמעולם לא נתברר לו) שהחפצא לא היה חפצא של מצווה. הבאנו לעיל מהגמרא בקידושין שמחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה, גם בלי שיש לנו הוכחה על רצינותו במה שהוציא מחשבתו אל הפועל.
ההבנה המוסרית
אומר מדרש בראשית רבה מ"ד: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". בדרך כלל מובא מדרש זה ביחס לטעמי המצוות, שאיננו יודעים את טעמי פרטי המצוות.
אך לענייננו ניתן גם ללמוד מהמדרש שעיקר עניינם של המצוות הוא העשייה שלנו, קבלתנו את גזירות המלך. ומצידנו אין זה משנה אם אכן נתקיימה המצווה במלואה או לא.
ההבנה על דרך הפנימיות (נפש החיים)
וזה שתקנו נוסח ברכות המצוות אשר קדשנו במצותיו. וכן וקדשתנו במצותיך (=בלשון עבר, נתקדשנו עוד לפני השלמת המצווה).
כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה. תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו.