בס"ד
לרפואת רב קהילתנו שעבר ניתוח בעיניו.
אומנם לא בדקתי, אבל מסתבר שפרשת בלק היא הפרשה שמוזכרות בה "עיניים" יותר מכל פרשות התורה (12 פעמים בפרשה). מה שמיוחד בפרשת בלק היא העובדה שהפרשה לא מתארת התרחשות שקרתה בתוך מחנה ישראל — אין בה ציווי של משה רבנו, ולא שום חטא או מצווה או כל פעולה אחרת שקרתה בתוך עם ישראל. יכול מאוד להיות שבני ישראל באותו הזמן כלל לא ידעו שעל גבעות מרוחקות מסביב למחנה עומדים שני גויים ומתצפתים עליהם. כל הפרשה היא למעשה הסתכלות על מחנה ישראל מבחוץ.
כאשר חז"ל מדברים על דמותו בלעם, המידה הראשונה שהם מייחסים אליו היא עין רעה (אבות ה יט): "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.". הסיבה שבחר בלק בבלעם לקלל את ישראל, היא היכולת שלו לראות את הרע שבכל דבר ולהבליט אותו.
עשויים אנו לטעות ולחשוב שהראייה היא חוש אובייקטיבי. לעומת הצד הפעיל והאקטיבי של האדם, שבו לכל אדם יש את האופן שבו הוא פועל, הראייה נתפסת כשווה לכולם ואובייקטיבית לחלוטין.
בפרשתנו אנו רואים שלא כך. בלק ובלעם מנסים בכל פעם להחליף זווית ולהסתכל באופן כזה שיוכל למצוא את הרע, שיוכל להבליט אותו ולתת לו שם וממשות — וכך לקלל את ישראל. באחד הפסוקים בפרשה נאמר (במדבר כד ב): "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל." התורה מאריכה ולא רק אומרת "וַיַּרְא בִלְעָם", אלא אומרת שזו פעולה ממש — האופן שבו האדם רואה את העולם תלוי באיך שהוא פותח את עיניו ומסתכל.
עלינו לזכור זאת ולעבוד תמיד על כך שתהיה לנו עין טובה, להבין שהאופן שבו נקלוט את המציאות תלוי בעולם הפנימי שלנו ובאופן שבו אנו מסתכלים ומתבוננים על דברים. ובעזרת השם, שנזכה לעין טובה.
